[1] פי', כשמתכוון לעשות למורסא פה, דהינו להוציא ליחה ולהכניס אויר (ע' לעיל ג. תוד"ה מפיס), הוי תיקון וחייב משום בונה או מתקן כלי. אמנם אם כל כוונתו רק להוציא ליחה ואינו חשש אם תחזור ותסתם מיד, פטור ומותר, מטעם דאינו מתקן כלום. ולפ"ז ביאר במרומי שדה, דאינו תלוי במחלוקת ר' יהודה ורבנן במלאכה שאצל"ג, וע"ש כיצד תתיישב לפ"ז הגמ' לקמן (בעמוד ב') שאמרה שהוא מטעם מלאכה שאצל"ג שפטור עליה.

[2] תוס' מפרשים שטעם הפטור בסוגיין הוא מטעם מלאכה שאצל"ג שפטור (וכמשמעות הסוגיא בעמוד ב'), וא"כ הוי דוקא אליבא דר"ש, אולם אליבא דר' יהודה פטור אבל אסור.

[3] הם הח' שרצים המנוים בתורה (ויקרא יא:כט-ל): א) הַחֹלֶד, ב) וְהָעַכְבָּר, ג) וְהַצָּב לְמִינֵהוּ. ד) וְהָאֲנָקָה, ה) וְהַכֹּחַ, ו) וְהַלְּטָאָה, ז) וְהַחֹמֶט, ח) וְהַתִּנְשָׁמֶת.

[4] משום צד, וכאן לא חילקה המשנה כדלהלן בין צדן לצורך לשלא לצורך. וביארו התוס' (בד"ה הצדן), דברישא כיון שיש להם עור בסתמא צדן לצורך.

[5] פירש"י דהטעם הוא "משום דאין במינו ניצוד" - והויא מלאכה שאצל"ג שפטור אליבא דר"ש. ותמהו התוס' (בד"ה שלא), דאי מיירי באין במינם ניצוד - אפי' צדן לצורך פטור אליבא דחכמים דלעיל (דף קו:).

[6] רש"י הביא בזה ב' פירושים: א) דכיון שיש להם עור הויא חבורה שאינה חוזרת - והוא מתולדת שוחט (דהיינו שיש בזה נטילת נשמה - דהדם הוא הנפש. וכתבו התוס' בד"ה שמנה, דפירוש זה עיקר). ב) כיון שיש להם עור נצבע העור בדם הנצרר שם - וחיב משום צובע.

[7] כיון שאין להם עור (כלומר, אין עורם חשוב עור מחמת דקותו), ולכן אין הדם נצרר שם, ואם חבל בהם ולא יצא דמם החוצה אלא רק נראה שם אדמומית אין זה נקרא חבלה - דעתיד הדם לחזור למקומו, וחבלה הוא רק כשיצא הדם ממקומו ואין עתיד לחזור. (אכן אם יצא הדם החוצה מבואר בברייתא בחולין מו:, שחייב אף בשאר שקצים ורמשים. ראשונים).

[8] ודייק שמואל, דמזה שמשנתנו אמרה שח' שרצים - החובל בהם חייב, מכלל דסבירא לה שיש להם עור, היא כריב"ן דג"כ ס"ל הכי שכל הח' שרצים יש להם עור בלא חילוק, ורבנן חולקים עליו. וע' בסמוך.

[9] ס"ל דכל אלה דקרא קמא אין עורם כבשרם, ואלה דקרא בתרא (והם ה') עורם כבשרם ומטמאים.

[10] ורב חולק וסובר שחכמים חולקים עליו רק לענין טומאה - דאיכא קרא, אבל לענין שבת מודו שלכולם יש עור.

[11] ס"ל לר' ירמיה שכל בעל חי שאין לו עצמות וגידים נחשב אליבא דר"א ככינה בעלמא, ובטעם הדבר דכיון שאינו ראוי לחיות אפי' שש חדשים חשוב שאין לו חיים, וכעין דין טריפה שאינה חיה שנה - שאינה חשובה חיה, וע' ראשונים.