[1] פי', דלעיל בפסוק כ"א כתוב "וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה וגו' בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה" - והרי שהקדים ירך לבטן, ובאמת סדר בדיקת המים הוא לא כך, דקודם בטנה צבה ואח"כ ירכה נופלת, ולכך חזר שוב בפסוק כ"ב להודיע הסדר וכתב "וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ"

[2] הביאו התוס' (בד"ה מכאן), דגם בפלטיא שהוא רשות הרבים או מבואות אפילות חשיבי כספק טומאה ברה"י - וטמא. עוד כתבו התוס' (בד"ה ברשות) שאין חילוק בין אם יש טומאה ודאי (כגון ודאי שרץ) וספק אם נגע בו, לבין אם ודאי שנגע בדבר ורק ספק לנו אם הוא שרץ וטמא או צפרדע וטהור.

[3] כגון שתפס בעל חי טהרות בפיו והלך עמם וספק נגע בטומאה ספק לא, שאין דעת להשאל לא לבע"ח ולא לטהרות. אולם אדם שאחז טהרות ויש ספק אם נגעו או לא, יש לאדם דעת לשאול עליהם, ושפיר חשיב יש בהם דעת להשאל.