[1] וזה ילפינן מרישא דקרא (ויקרא כז:יא) דכתיב: "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעמיד את הבהמה לפני הכהן", ובהמה טמאה דקאמר הכא - הינו שהיא טמאה מלהקרבה משום שנולד בה מום [דעל טמאה ממש כבר כתוב (שם פסוק כ"ז) ופדה בערכך], ולמדנו שצריכה העמדה והערכה כמפורש בכתוב.

[2] ס"ל דגם בעל מום מעיקרו הוה בכלל העמדה והערכה.

[3] והנה למ"ד "פודים את הקדשים להאכילם לכלבים", מובן מה שאפשר כאן לפדותן אחר שמתו, הגם שאין ראויים לכלום. אכן גם למ"ד "אין פודים את הקדשים להאכילם לכלבים", איכא נפ"מ אם עבר ושחטן, כלומר שלא מתו מיתת עצמם, אלא קודם שפדם - עבר ושחטן ועתה בא לפדותן שיש נפ"מ לענין אכילה.

[4] לר' יוחנן אליבא דרבנן או לר"ש לכו"ע, דגם קדשי מזבח בעו עמדה וערכה, פשוט שיקברו דאינם נפדים. וגם לר"ל דלא בעי העמדה והערכה, מ"מ פירש"י (בד"ה מתו), דעבוד בהן רבנן מעלה הואיל והיו ראויים להקרבה. ותוס' (בד"ה תמימים) פירשו, דכיון שמתו תמימים ולא היה בהם מום, אין שייך לפדותן. דאין רשאי לפדות בלא מום.

[5] כנ"ל בהערה הקודמת.

[6] והטעם לרבנן (לכו"ע), הוא משום דקדשי בדק הבית הם בכלל העמדה והערכה, ולר"ש משום דחזו להקרבה, דהרי המתפיס תמימים לבדק הבית כשהן נפדין אינן נפדין אלא למזבח, שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם.

[7] דר' יוחנן ס"ל דבקדשי מזבח בין לרבנן דמתניתין ובין לר"ש היו בהעמדה והערכה, ורק נחלקו גבי קדשי בדק הבית, שלרבנן היו ולר"ש לא.

[8] כן ביארו תוס', שלר' יוחנן ג' מחלוקות בדבר, ורבנן דברייתא פליג ארבנן דמתניתין הנ"ל, וס"ל שקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה ולכך נפדים, ורק קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה - ההיפך מר"ש.

[9] דין זה לא נזכר במשנה דידן, אולם נזכר במשנה הקודמת ולכן הבאנו אותו כאן.

[10] אולם לרבנן אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים.

[11] דשער נזיר טהור צריך לשלח את שערו תחת הדוד במקדש ולשורפו, ואפי' אם גילח במדינה ולא במקדש ג"כ טעון שריפה דוקא. [ומה שמשמע ברש"י לקמן (דף לד., ד"ה כאן בשק) שגם בנזיר טהור מיירי במתניתין שנקבר, כבר הגיה שם הרש"ש, דצ"ל: אידי ואידי בטמא, ע"ש].