[1] דאינה ערוה עליו ואינה אחות זקוקה לו, כיון שהאחרת היא חמותו ולא זקוקה לו, ושפיר יכול לייבם לזו השנייה.

[2] פי', בשעה שנפלה חמות לוי לפני לוי ויהודה לייבום, היתה מותרת ליהודה, ושוב כשנפלה אחותה אסרה אותה - מדין אחות זקוקתו, וכשלוי ייבם את זו השניה חזרה הראשונה חמות לוי להיתרה הראשון, וס"ל לר' יוחנן (וכ"ש לרב) שאם היתה מותרת בשעת נפילה ונאסרה ושוב הותרה - חזרה להיתרה הראשון. ולפ"ז על כרחך משנתנו שאמרה "היתה אחת מהן אסורה על האחד (לוי) איסור ערוה - אסור בה ומותר באחותה והשני (יהודה) אסור בשתיהן", היא אינה מדברת בכה"ג הנ"ל שנפלה חמות לוי ברישא, דבכה"ג זו החמות מותרת לו.

[3] הקשו התוס', דלכאורה לרב היה צריך להיות הדין שבשני האופנים יהיה מותר בשניה, דהרי לרב אפי' בנאסרה מותר. ותירצו דרב ס"ל דאין זיקה ולא נאסרת אלא משום החשש ד"ביטול מצות יבמין" ומשום חשש זה נאסר בה לעולם, שמא יבוא לייבם ברישא, ומטעם זה אין חילוק בין נפלה חמות לוי ברישא או השניה נפלה, דבכל ענין יש לגזור ולאסור.

[4] דאחרי שנפלה גם השניה אינו יכול לייבם אף אחת מהן משום איסור אחות זקוקתו, וגם כשייבם לוי את זו שאינה חמותו (שהיא נפלה ברישא) ונשארה חמות לוי - שהיא השנייה, ג"כ לא יכול לייבם אותה, כיון שזאת שנפלה שנייה נאסרה מיד בשעת נפילה ולא היה לה מעולם שעת היתר, ובכה"ג מיירי מתניתין שאמרה שהשני אסור בשתיהן.

[5] פי', שתי עריות אלו דהיינו שתי אחיות או אם ובתה או אשה ובת בתה או אשה ובת בנה שתיהן זקוקות ליבם, ואם יבוא לייבם אחת מהן נמצא שהוא פוגע באחות זקוקתו או באֵם זקוקתו, או בסבתא של זקוקתו. וכיון שכל איסור זה הוא רק מדרבנן, לכן עכ"פ צריכות שתיהן לקבל ממנו חליצה.

[6] דכתיב (ויקרא יח:יח) "אשה אל אחותה לא תקח לצרור", ודרש ר"ש שבשעה שנעשו (אלו שתי האחיות) צרות זו לזו - היינו כשהם נפלו משתי אחים לפני אח אחד לייבום, הדין הוא ד"לא יהיה לך ליקוחין אפי' באחת מהן". וה"ה גם בשאר העריות האסורות להנשא יחד, כגון אשה ובתה וכו', ג"כ דינם שוה לר"ש. וכיון שמדאורייתא אינם ראויות לייבום הרי הם פטורות גם מחליצה. וכתבו התוס' (בד"ה שנעשו) דזה דוקא כשנפלו לפני יבם אחד, אבל אם נפלו לפני שני יבמים (כגון שהיו מתחילה ד' אחים) מודה ר"ש ששייך בהם מצות יבום, והדין שלכתחילה יחלצו, ואם עברו וכנסו יקיימו כמו שאמר ר"ש לעיל (בעמוד א').