[1] והקשו הראשונים, דדל מהכא איסור מילה, יש לאוסרם מחמת "כל בן נכר לא יאכל בו". ותירצו, דמפסוק זה ילפינן למי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים - דהיינו יהודי מומר, וגרע יותר מנכרי. אכן ע' באחרונים מה שהאריכו בזה.

[2] דס"ל לר"ע שצריך להטיף ממנו דם ברית ואתא "תושב ושכיר" ללמד שאינם אוכלים בפסח. ור' אליעזר שמפיק ליה ללמד שערל אסור בתרומה, אינו צריך לדרשות אלו, דגבי גר שמל ולא טבל ס"ל שגר מעליא הוי ויכול לאכול בפסח, ולגבי קטן שנולד שהוא מהול ס"ל שאין צריך להטיף ממנו דם ברית, וממילא שאינו מעכב בפסח.

[3] ודרש לה רבא מדכתיב (שמות יב:מח) "הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ", וכיון שקטן לאו בר מהילה הוא לא שייך שיעכב.

[4] והוקשה לגמ' היכי משכח"ל למ"ד דס"ל שאין ערילות שלא בזמנה מעכבת, דאם מיירי שנולד לפני שמונה ימים כבר מהבוקר יש למול אותו. ואמרה הגמ' כמה אופנים: א) שחלצתו חמה שבעה ימים קודם, וצריך להמתין ז' ימים מעל"ע משעה שנרפא, והיתה שעה זו בין עשיה לאכילה. ב) רב פפא אמר כגון דכאיב ליה עיניה לינוקא, ונתרפא ביני וביני (ורק למחלת חום צריך שבעה ימים לחכות). ג) רבא אמר כגון שהיו אביו ואמו (והתינוק, דאל"כ יעשו שליח למולו) חבושין בבית האסורין. ד) רב כהנא בריה דרב נחמיה אמר כגון טומטום שנקרע ונמצא זכר ביני וביני. ה) רב שרביא אמר כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור לפני שמונה ימים ונולד רק עכשיו.

[5] ומשכח"ל שקנה עבד בין שעת עשיית הפסח לשעת אכילתו.