[1] פי', כיון שע"י החליצה מותרת היבמה מיד לשוק - לכך נחשב כסוף דין.

[2] דילפינן גז"ש "רגל" "רגל" ממצורע, מה במצורע הוא ברגל ימין אף בחליצה צריך לחלוץ ברגל ימין.

[3] דכיון שע"י החליצה מתחלת היבמה לתבוע את כתובתה לכן נחשבת החליצה כתחילת דין.

[4] ולמד כן מדאיתא במתניתין דלכו"ע קריאה לא מעכבת, וה"ה באילם ואילמת לא מעכבת.

[5] והגם דלא בעינן שיקראו, מ"מ כיון שאינם בני דעה לכן חליצתן פסולה.

[6] הוכיחה הגמ' מהא דאמרי דבי ר' ינאי שהטעם גבי חרש וחרשת שלא חולצין משום שאינם בני קריאה, שה"ה אילם ואילמת אינם יכולים לחלוץ משום שאינם בני קריאה. ומה שאמרה המשנה באנשים בריאים שאם לא קראו מהני, הוא משום שעכ"פ הם בני קריאה, וכדר' זירא דאמר "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו", אבל אילמים וחרשים כיון שאינם יכולים לקרוא, בזה אמרינן את הכלל ש"וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו". ודברי רבא אמורים על הסיפא של המשנה, ואדרבה בא לדייק שאילם ואילמת חליצתן פסולה.

[7] ולא נפסלת על האחין, דהרי מצינו שסובר ר' עקיבא שאפי' כשעושה חליצה כמו שצריך אין הרקיקה מעכבת, א"כ כ"ש כשנעשתה רק רקיקה דלאו כלום הוא ואינה נפסלת בזה על האחין ואם תרצה להתייבם לאחד מהם רשאית. אכן לקמן (דף קה.) יתבאר שאליבא דר"ע ג"כ נאסרת עכ"פ מדרבנן להתייבם לאחים אם רקקה בפני אחד מהם בב"ד, ולפ"ז מבואר שכל סוגיין דנה רק אם נפסלה מדאורייתא או לא.

[8] דכיון דמצאנו דס"ל לר"א שרקיקה מעכבת הרי החליצה והרקיקה הם שני דברים המתירין - שאין הם מתירים זה בלא זה, ולכן אם עשתה רקיקה לחודה לאו כלום הוא.

[9] מצינו לדעת רבי גבי כבשי עצרת שאם שחטן לשמן וזרק דמם שלא לשמן, הלחם קדוש ואינו קדוש, דהיינו שהלחם התקדש בקדושת הגוף להפסל ביוצא, וכן לא מועיל בו פדיון כקדושת הגוף, אבל אינו קדוש להיות מותר באכילה. וחזינן דאף שיש כאן שני דברים המתירים - שהם שחיטה וזריקה, בכל אופן אם עשה אחד מהם הוא מועיל משהו, וה"ה כאן שרקיקה מועילה רק לפסול אותה על האחים אף שאינה מועילה להתירה לשוק.

[10] כגון שבמקום לכוון לשם כבשי עצרת כיוון לשם עולה. והדין של הכבשים הוא שאף שקרבים ולא נפסלים (דרק חטאת ופסח נפסלים בשלא לשמן), מ"מ לא עלו לשם חובה וצריך להביא קרבן אחר).

[11] כלומר מתקדש בקדושת הגוף, אבל אינו קדוש לענין להתירו באכילה.