[1] ר' יהושע ס"ל שכל שטומאתו שוה (דהיינו שזמן טומאת שני הדברים שוה, שבשניהם הנוגע בהם טמא עד הערב או בשניהם טמא שבעת ימים), וכן שיעורו שוה (דהיינו ששני הדברים שיעור הטומאה שלהם שוה, כגון לטמא בכזית או בכעדשה וכו') אז מצטרפים שני חצאי שיעור לשיעור לטמא, אולם דברים שאינם שוים או בזמנם או בשיעורם אינם מצטרפים. ורבנן חולקים וסוברים שכן מצטרפים לטמא כהשיעור הגדול שבהם.

[2] דאף שס"ל לרבנן בעלמא דאפי' דברים שאינם שוים מצטרפים, מ"מ כאן בעינן "יתובי דעתא" וכל שלא אוכל כשיעור אכילה, או לא שותה כשיעור שתיה, לא מייתבא דעתיה אפי' אם אכל חצי שיעור אכילה ושתה חצי שיעור שתיה ביחד.

[3] דהנה מצאנו שאף במלאכה החמורה שהיא נוהגת לאיסור גם בשבתות וימים טובים, בכל אופן גזה"כ שלא מוזהר עליה בתוספת יוה"כ, ק"ו עינוי הקל שאינו נוהג בשבתות וימים טובים שלא יהיה מוזהר עליו בתוספת יוה"כ.

[4] הנה מהא דכתיב בקרא (ויקרא כג:כט) "כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" אין אנחנו יכולים ללמוד אזהרה לעינוי, כיון שלא כתוב בפירוש "לא תאכל" או "לא תשתה" או שאר דברי עינוי. ולכן למסקנא לומדים זאת מגזירה שוה, ופירש רבינא שהגז"ש היא מתיבות "עצם" "עצם" דכאן בעינוי כתוב "לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה", וגבי מלאכה כתוב (שם:כח) "וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" וכמו שהזהיר גבי מלאכה כך מוזהר גבי עינוי. ור' ישמעאל לומד, דמזה שכתוב ביוה"כ לשון "עינוי" ולגבי אונס נערה מאורסה כתוב (דברים כב:כד) "על דבר אשר ענה את אשת רעהו", מה גבי אונס לא ענש אא"כ הזהיר, כך כאן ביוה"כ לא ענש אא"כ הזהיר. ורב אחא בר יעקב למד מדכתיב כאן ביוה"כ (ויקרא כג:לב) "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" ולגבי שבת בראשית נמי כתיב (שמות לא:טו) "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" יש לנו לומר שכמו שבשבת לא ענש אא"כ הזהיר, כך ביוה"כ. ורב פפא למד מזה שיוה"כ עצמו נקרא שבת דכתיב ביה (ויקרא כג:לב) "תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם" ש"מ שדינו כשבת

[5] כן דייקה הגמ' שמשנתנו אליבא דרבי, דאמרה "שתה ציר או מורייס פטור" - הא חומץ חייב, דחומץ משיב את הנפש לשיטת רבי.