-------------------------------------------------

[1] ומה שאמרו בסוטה הוציאוה מעזרה שלא תטמא הוא משום שמא תפרוס נדה, דמצד שמא תמות בעזרה אין אפי' איסור דרבנן.

[2] והקושיא בגמ' בסוטה למה אומרים הוציאוה, והרי אפי' מת מותר במחנה לויה [שהוא גם עזרת נשים] - והרי יש איסור דרבנן - וא"כ י"ל שלכך אומרים הוציאוה. תירץ מורי, שמלשון הוציאוה הוציאוה, משמע שיש אפי' איסור דאורייתא ולהכי פריך וכו'.

[3] ומזה ילפינן שטמא לא יכול לשחוט, דלעזרה אינו יכול להכנס, ובסכין ארוכה גם לא יכול - דבעינן שיהיו ידיו של השוחט לפנים מן הנשחט, וא"כ הוא צריך להיות בפנים.

[4] רש"י מפרש שהברייתא ס"ל שטבול יום דזב כזב, ולכן אסור לבעל קרי [שנתרבה מוזב וכל זב] שהוא טבול יום להכנס להר הבית. ור' יחנן ס"ל כתנאים שטבול יום דזב לאו כזב, ולכן מן התורה אפי' עשה אין בו - אלא רק איסור דרבנן.

[5] תוס' מפרשים, שר' יוחנן בא לפרש את הברייתא ולא לחלוק. והוכיחו ממשניות דתמיד וכלים, שאין איסור טבול יום להכנס רק מעזרת נשים והלאה, ולא בהר הבית עצמו.

[6] ופירשו תוס' שמה שאמרו שטבול יום דזב כזב, הוא לענין שאסור לו לאכול מפסח אפי' הבא בטומאה. אבל לא לענין ביאת מקדש. אמנם הוכיחו מסוגיא דנזיר, שאם הוא גם מחוסר כפורים [מאותה טומאה] דאיכא תרתי: שגם טבול יום וגם מחוסר כפורים, אסור לו להכנס למחנה לויה - הר הבית. [אולם מחוסר כפורים במצורע וטבול יום דקרי, לא חשיב תרתי - ומותר].