[1] דאף שיש צונמא ואין השורשים מזיקים ולכו"ע ל"צ להרחיק כ"ה אמה, מ"מ כיון שאין גדר הרי מזיקו בעבודת הכרם, ולכך צריך להרחיק ד"א.

[2] ולאחר ד"א לאביי סומך, כיון שנוטע בתוך שלו. ולרבא עד כ"ה אמות אינו סומך דבעתיד יזיקו בשרשים, ואם סמך שלא כדת [ראה רש"י ד"ה ואי לאו צונמא], חבירו עוקר את השרשים בעומק ג' טפחים כדי עבודת המחרישה. ובתד"ה היו כתבו שאם סמך שלא ברשות יכול לקוץ את האילן [לא כרש"י], ולכך העמידו את עקירת השרשים באופן שקנה מחבירו חצי שדה ובחציו של מוכר יש אילנות על המיצר. וריצב"א ס"ל כרש"י שמיירי שסמך שלא ברשות, ואף שיכול לקוץ את האילן מ"מ יצטרך לתת את דמי האילן, ולכך הוא מעדיף לקצוץ את השרשים הנכנסים בשדהו.

[3] דהנה אביי לומד את המשנה כפשוטה דטעמא דאיכא עבודת הכרם אז מרחיק ד"א אבל אם אין עבודת כרם וכגון שיש גדר - סומך. אולם רבא מעמיד דוקא היכא שיש צונמא שאז יכול לסמוך, אבל בלא צונמא איה"נ שצריך להרחיק כ"ה אמה.

[4] ולאביי הדבר פשוט דכיון שהאילן קדם, וסמכו מתחילה בהיתר לא יקוץ. ולרבא לכאורה כיון שסמך באיסור היה מן הדין שיקוץ ולא משנה מה קדם, ולכך מעמיד בלוקח. ויש בזה ג' פרושים:

רש"י בד"ה הכא נמי בלוקח, פי' דמיירי באדם שנטע אילן בשדהו ואח"כ מכר חציו ובא הלוקח לחפור בור, דאז אין המוכר בעל האילן צריך לקוץ.

תד"ה הכא, הביאו לפי' ריב"ם שפירש שקנה הלוקח את האילן ולכך אין צריך לקוץ אם בא עתה המוכר לחפור בור.

שם, ר"ת [צ"ל ר"ח - כדלקמן בעמ' ב' תד"ה וסבר] מפרש בשתי אנשים אחד בעל אילן ואחד בעל בור, ומכר בעל אילן את שדהו לאחר עם אילנו, ועתה בא בעל הבור לערער, וטענינן ללוקח שמסתמא בהיתר סמך.

[5] כן הסיקה הגמ' לקמן בסוף עמ' ב' שנחלקו ר' יוסי ורבנן ג"כ בירק ובצל ולא רק בחרדל.

[6] _ואפי' שזרע את החרדל ברשות, מ"מ כיון שעתה הוא מזיק צריך לרבנן להרחיק. וכתבו תד"ה ואי, דאע"פ שלגבי אילן אם סמך ברשות אמרינן של"צ לקוץ, מ"מ אילן שאני שעומד לשנים רבות ואיכא הפסד מרובה, משא"כ כאן.

[7] וכתבו תד"ה ואי, שצריך בעל הדבורים להרחיק את כל ההרחקה מטעם שבעל החרדל שהוא הלוקח לא עשה כלל שלא כהוגן.

[8] הנה בהו"א פירש רש"י בד"ה אי לא סמיך שגם לר' יוסי אפי' ששניהם מזיקים אסור לרבא לסמוך. אולם למסקנא שר' יוסי סובר שעל הניזק להרחיק עצמו, וכאן לא מיירי בגירי דיליה לכך מותר. וגם רבא לא אסר לשיטת ר' יוסי רק בדוגמא שבכל מרא ומרא מרפי ארעא דאז הוי גירי דיליה, וכמ"ש תוס' לעיל דף י"ז סע"ב סד"ה מרחיקין.

[9] ראה באורך בתד"ה וסבר שלפי פירוש רבינו חננאל ור"ת, חזרנו בנו מכל שנויי דלעיל שאמרנו לרבא שגם כשאין את הדבר הניזק צריך להרחיק, אלא אמרינן דמודה רבא שאם אין הדבר הניזק נמצא מותר לסמוך [ודלא כרש"י]. ורק גבי בור שכבר עתה הוא מרפה את האדמה ומזיק, בזה נחלק רבא על אביי וסובר שאסור לו לסמוך אפי' שלא עשה עדיין חבירו בור. ולפי"ז כאן לרבינא אם בעל הדבורים קדם א"כ סמך בהיתר גם לרבא, ולכן אם יבוא עתה בעל החרדל לסמוך עליו להרחיק הכל, וזוהי סברת רבנן. ור' יוסי ס"ל דכיון שדבורים מזיקים לחרדל ועשה בעל הדבורים קצת שלא כהוגן שסמך למיצר חבירו [אף שמותר לו וא"א למונעו], מ"מ מטעם זה מותר גם לבעל חרדל לסמוך ולעשות כמוהו.

[10] כיון שרבנן ס"ל שרק בעל החרדל מזיק לדבורים ולא הדבורים לחרדל, ולכך על המזיק להרחיק עצמו.

[11] דסובר ר' יוסי ששניהם מזיקים בעל הדבורים לחרדל והחרדל לדבורים, ובין להו"א שסברה הגמ' שלר"י על המזיק להרחיק ובין למסקנא שסברא שעל הניזק להרחיק, כיון ששניהם באים כאחד ממ"נ שניהם צריכים להרחיק.