בבא בתרא דף מ"ה ע"א א

המוכר שדה לחבירו שלא באחריות, וערערו עליה, האם מעיד לו? [תד"ה אי].

לא עשה לקרקע שמכר אפותיקי עשה לקרקע שמכר אפותיקי
מעיד אינו מעיד [1] אית ליה ארעא אחריתי
אינו מעיד אינו מעיד לית ליה ארעא אחריתי [2]

המוכר לחבירו חמור, ואנס עכו"ם [3] לחמור מהלוקח, האם צריך המוכר לפצותו?

כשאנס אותה בלא אוכפה כשאנס אותה ואוכפה
לא מפצה לו לא מפצה לו מכיר הלוקח שהיא בת חמורו
צריך לפצותו [4] לא מפצה לו לא מכיר הלוקח שהיא בת חמורו

בבא בתרא דף מ"ה סע"א ורע"ב. א

הטוען שנתן לאומן כלים לתקן ושהחזיק בהם האומן, והאומן טוען שקנה אותם
ממנו, האם האומן נאמן?

לא ראו עדים לחפץ ביד אומן ראו עדים לחפץ ביד האומן
בהו"א [5] לרבה: אינו נאמן
לאביי: האומן נאמן [6]
אינו נאמן מסרו לאומן בעדים [7]
האומן נאמן [8] לרבה: האומן נאמן [9]
לאביי: אינו נאמן [10]
לא מסרו בעדים

דף מ"ה ע"ב. א

הנותן טליתו לאומן בלא עדים, ואומן אומר ששכרו בשתים, והוא אומר באחד, מי נאמן?

לאחר זמנו - לאחר שקיעה בזמנו - קודם שתשקע חמה
אומן נאמן [11] אומן נאמן11 הטלית עדין אצל האומן
בעה"ב נאמן אומן נשבע ונוטל [12] הטלית כבר אצל בעה"ב
-------------------------------------------------

[1] דאף שיש לו קרקע אחריתי, והדין שבמקום בני חורין לא גובים ממשועבדים, וא"כ לכאורה אינו חשוב נוגע בדבר דלא יוכל להעמידה בפני בעל חובו, מ"מ כיון שעשאה אפותיקי כן גובים מזו המשועבדת אפי' שיש בת חורין, ולכך חשוב נוגע בדבר ואין מעיד לו, דרוצה להעמידה בפני בעל חובו.

[2] ואף שאין לו נפק"מ ממונית, דהרי גם אם יקחנה המערער לא יגבה הבעל חוב מזה המוכר כי אין לו מה להגבותו. מ"מ לא מעיד לו היות שנוח לו שתעמוד ביד הלוקח ושיגבה אותה ממנו בעל חובו כדי שלא יהיה בכלל לוה רשע ולא ישלם.

והקשו בתד"ה מאי, שלכאורה יש ג"כ נפק"מ ממונית, שאם תשאר ביד הלוקח ויגבה אותה בע"ח יפטר מזה החוב גם אם יתעשר בעתיד [וללוקח ל"צ לשלם היות שמכר לא בלא אחריות], משא"כ אם יזכה המערער, אם יתעשר יגבה ממנו בע"ח. ותרצו שדנים אותו לפי הזמן של עכשיו, ועתה אינו מרויח כלום ואינו חשוב נוגע.

[3] אבל אם אנסה ישראל, בכל גוונא לא מפצה לו, דיכול הלוקח לתבוע לאונס לדין ויוציא ממנו.

[4] והעמידו בתד"ה דינא שמיירי שדן עמו בדיני עכו"ם והוציא ממנו, שאז צריך המוכר לפצותו [דנראין הדברים שאנסו העכו"ם בדין]. אולם אמימר חולק וס"ל שבכל מקרה לא מפצה לו, דודאי העכו"ם אנסו שלא כדין.

[5] אולם בעמ' ב' חזר בו רבה וס"ל שרק במקרה שיש עדים שמסרו לו וגם ראו את החפץ בידו רק אז אינו נאמן, ובכל שאר גווני נאמן האומן.

[6] לטעון לקוח הוא בידי, דחולק אביי על רבה הסובר שהמפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים, וס"ל לאביי שאינו צריך לו בעדים וא"כ יש לו מגו שיכל לומר שהחזירו.

[7] וכתבו תד"ה אבל, שמיירי שמסרו בעדים ולא פירש בפניהם אם בתורת מכר או בתורת פקדון (או תיקון) מסרו, דאם פירש בפניהם שהוא בתורת פקדון א"כ כל אדם גם שאינו אומן לא יהיה נאמן לומר לקוחים הם בידי.

[8] לכו"ע לטעון לקוחים בידי במגו שהיה טוען החזרתים לך, [דלא צריך להחזירו בעדים כיון שלא הפקידו בעדים], או שיטען שלא מסרת לי דבר מעולם ויהיה נאמן בשבועת היסת.

[9] דיש לו מגו שהיה יכול לטעון לקחתי אותו מאדם אחר שאתה מכרת לו.

[10] נחלקו אביי ורבה האם דומה דין אומן לדין כלים העשויים להשאיל ולהשכיר, דאם ידועים שהם של ראובן לא נאמן שמעון לומר לקוחים הם בידי. דאביי ס"ל שהיכא שראינו את החפץ ביד האומן שוב אינו נאמן בשום מגו, וחייב להחזיר כדין כלים העשויים להשאיל ולהשכיר. ואילו רבה ס"ל שאינו דומה זה לזה, דבכלים שאדם משכיר ומשאיל - לכל שכניו - לכך לא יכולים שכניו לטעון לקוחים בידי, אולם האומן יכול לטעון אין דרכך לתקן כליך אצל כלל, ולכך נאמן במגו שקנאו מאחר אפי' כשראינום אצלו. [וע"ע בסוף תד"ה אבל].

[11] במגו שהיה יכול לומר לקוחה היא בידי. ולרבה מיירי אפי' כשראינו את הטלית אצלו, ולאביי דוקא כשלא ראינו לטלית אצלו, דאז יש לו מגו שיכול לומר לא היו דברים מעולם.

[12] כתבו תד"ה נתנה שזה דוקא אליבא דר' יהודה, שגם לגבי שיעור הקציצה אמרינן בעה"ב טרוד בפועליו, אולם רבנן ס"ל דקציצה מידע ידיע, והמוציא מחבירו עליו הראיה.

-------------------------------------------------