בבא בתרא דף ק"ז ע"א א

אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן, במה נחלקו בזה האמוראים?

כלקוחות / כיורשים לענין ברירה הדין למעשה
לרב [1] יורשים יש ברירה בטלה מחלוקת
לשמואל [2] לקוחות אין ברירה ויתר
לרב אסי [3] מספקא ליה מספקא ליה רביע בקרקע ורביע במעות [4]

בבא בתרא דף ק"ז סע"א וע"ב א

שלושה שירדו לשום שדה, אחד אומר בשמונים ואחד אומר במנה ואחד אומר במנה ועשרים,
מה הדין להלכה, ובכמה אדם טועה?

בכמה אדם טועה? מה הדין להלכה?
לת"ק י"ל שלא טועה [5] מנה
לרבי אליעזר בעשרה [6] תשעים
לאחרים בי"ג ושליש [7] תשעים ושלוש ושליש

בבא בתרא דף ק"ז סע"א וע"ב א

חשבון הסלעים והדינרים שבסוגין

20 - סלעים = 80 דינר
22.5 - סלעים = 90 דינר
25 - סלעים = 100 דינר - מנה
27.5 - סלעים = 110 דינר
30 - סלעים = 120 דינר

בבא בתרא דף ק"ז ע"ב א

האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך, וכן רחל שילדה שני זכרים ולא ידעינן מי הבכור,
מה דינם אליבא דר' יוחנן?

מה נוטל? האם מוסיפים לו?
גבי מוכר שדה מהחצי הכחוש מוסיף [8]
גבי בכור הזכר הכחוש אינו מוסיף

האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך - סתם, או שאמר לו חצי שבדרום, מה הדין?

באמר חציה סתם באמר חציה בדרום
לר' חייא בר אבא חצי בכחוש חצי ביפה [9] מה שהוא כחוש או יפה [10]
לר' יוחנן חצי מהכחוש לפי חשבון [11] מה שהוא כחוש או יפה
-------------------------------------------------

[1] הנה רב ס"ל דיש ברירה, וכיון שכן כשחולקים האחים יש לנו לומר שכל אחד קיבל את חלקו המגיעו, ולכן חשובים כיורשים, דאם נאמר שאין ברירה א"כ כל אחד נטל גם מחלק אחיו והרי הם כמוכרים זה לזה. וכיון שס"ל שהם יורשים, א"כ על כל אחד מהם מוטל לפרוע את חוב אביהם, ולכך בטלה מחלוקת.

[2] ס"ל דאין ברירה, ולכך ע"כ דלקוחות הם וכנ"ל, וס"ל נמי שהם לקוחות שלא באחריות, וכיון שכן אם בא בע"ח וטרף חלקו של אחד מהם - ויתר, דאין יכול לתבוע מחבירו כלום.

[3] מספקא ליה אם כרב אם כשמואל.

[4] נתבאר בזה ב' לשונות, רשב"ם מפרש דהכוונה או רביע בקרקע או רביע במעות, דכיון שמספקא ליה אם כרב וצריך לתת חצי חלקו, או כשמואל שויתר, לכן הדין שיתן רבע. אלא שאת הרבע הזה אינו חייב ליתן לו דוקא בקרקע, דיכול ליתן לו אותו במעות, דיכול לומר שאם היה בא הבע"ח לטרוף ממני לא הייתי מסלקו בקרקע אלא במעות.

ולשון שני הביא הרשב"ם, שלרב אסי נותן את כל חצי חלקו כרב, אלא שלא צריך ליתן כולו בקרקע אלא רבע בקרקע ורבע במעות. והכי פירושו, מספקא ליה אי כיורשין הוא וחייב להחזיר לו חלקו בקרקע דוקא, ולא יכול ליתן לו מעות, או כלוקח באחריות הוי, ויכול לפרוע לו מעות.

[5] ראה ברשב"ם בעמ' ב' ד"ה עושין שומא, שביאר שת"ק ס"ל שאף שהם חולקים ביניהם, י"ל שאחד מהם לא טעה ולכן תפסינן כמו שאמר האמצעי.

[6] ס"ל דכיון שהם חלוקים ביניהם א"כ ודאי שטעו, ואמרינן שבאמת שוה תשעים וזה שאמר שמונים זלזל בה עשר, וזה שאמר מאה הגזים בעשר. אולם זה שאמר מאה ועשרים בכלל לא בא לחשבון, דתפסת מרובה לא תפסת.

[7] ס"ל דכיון שההפרש השומא בין המרבה לממעיט הוא ארבעים דינר, א"כ יש לנו לומר שכל אחד טעה בשליש מזה, והיינו י"ג דינר ושליש, ובאמת הקרקע שוה צ"ג דינר ושליש, והראשון טעה וזלזל בה י"ג ושליש, והשני טעה במחשבתו להוקיר אותה בי"ג ושליש, ובאמת כך היה רוצה לומר ששוה ק"ו וב' שליש, אלא שאחר שאמר הראשון ששוה פ' לא רצה להרחיק דבריו ממנו כ"כ ואמר מנה. אולם לא עושים החשבון לפי מי שאמר ששוה ק"כ, כיון שתפסת מרובה לא תפסת.

[8] ראה רשב"ם בד"ה לוקח, שבכו"א יש הבדל בין סוגיין לדין בכור, דהתם גבי בכור דהספק מי הוא הבכור הכחוש או השמן, הדין הוא שיטול הכהן את הכחוש דהמוציא מחבירו עליו הראיה. משא"כ כאן שלכאורה היה מגיע לו חצי גמור בשדה הן כחוש הן שמן, ורק משום שיש לומר שנתכוין המוכר חצי שווי השדה, לכך יכול לתת לו מהכחוש, אולם לעולם יהיה חייב לתת לו חלק גדול בכחוש עד שיעלה כדמי חצי שדה.

[9] דס"ל דמשמנין דמתניתין הוא כפשוטו, שמקבל כל אחד חצי מהכחוש וחצי מהיפה.

[10] דכיון שאמר לו מפורש שהחצי שיתן לו נמצא בדרום השדה, ע"כ שיחלוק שם. אולם מכיון שהזכיר לו חצי, א"כ יקבל שם חלק שיהיה שוה חצי מהשדה, דהיינו שאם החלק בדרום משובח יקבל חלק קטן, ואם כחוש יקבל חלק גדול.

[11] ס"ל לר' יוחנן דכמו שהסיפא מיירי בדמי וכנ"ל גם הרישא מיירי בדמי, והיינו שנותן לו חלק כחוש שבשדה בכמות של שווי חצי שדה.

-------------------------------------------------