[1] הנה דבר זה נתבאר ברשב"ם ד"ה דלא הוו, באורך, דלר' שמעון בן אלעזר הסובר שנחלקה א"י גם ליוצאי מצרים וגם לבאי הארץ, א"כ ירשו נכדי המתלוננים שלא היו בני עשרים בזכות אבי המתלוננים. וביאור הדברים: דבזכות המתלוננים אין להם לירש - דאין להם שום חלק, ובזכות בני המתלוננים אין להם לירש - דמיירי שמתו קודם שבאו לארץ. וכתבו תוס' ד"ה הא, אין לומר שמיירי בלא מתו ושירשו נכדי המתלוננים בזכות אביהם ממש, דהא האי תנא אתא לאשמועינן שאפי' שלא ירשו בזכות עצמן ולא בזכות אביהם בכו"א ירשו בזכות אבי אביהם - והיינו אבי אבי אביהם.

[2] ביאר רשב"ם, דאף שלמ"ד הזה לא נתחלקה נחלה ליוצאי מצרים, מ"מ חוזרת הנחלה להם. אולם כל זה מיירי דוקא באופן שהיו למתלוננים אחים, דאז י"ל שיש נחלה החוזרת לאבותיהם של המתלוננים והם מורישים הכל לבני בני בניהם, אולם אם לא היו למתלוננים אחים ולמתלוננים עצמם - אין נחלה, א"כ אין בכלל נחלה שחזרה לאלו האבות ואין להם מה להוריש.

[3] ולכך פירשו תד"ה שנאמר, דסוגיין לא אתיא כר' יהודה, דלשיטתו כיון שלא התרו במקושש באיזו מיתה לא יכלו להורגו בכלל לולי שהיתה הוראת שעה, וא"כ משה גם לא ידע האם הוא חייב בכלל מיתה.

[4] כן מוכח מסוגיין שר' יאשיה מיירי אפי' באופן שרבו חולק לו כבוד, דהרי משה היה חולק כבוד לכל ישראל כמ"ש רשב"ם בד"ה הא דפליג, ובכו"א ס"ל שצריך לסרס המקרא.

[5] כן נראה מסברא דאיך יתכן שנחלוק לו כבוד אם רבו לא חולק לו כבוד, ולכן דיינו אם נאמר שאבא חנן חולק במקום שרבו חולק לו כבוד. וכן נפסק להלכה שבכה"ג אין חולקים.