[1] הנה רשב"ם הקשה איך כאן בסוגיין אמרינן דהוי הודאה, ואילו בסנהדרין [דף כ"ט ע"ב], אמרינן שאם אמר שפלוני ופלוני נושים בו זוזי, לא אמר כלום, דאדם עשוי שלא להשביע את בניו [שלא יחשבו שהם עשירים]. ותירץ, שגבי מלוה שעושה עצמו בזה עבד לוה לאיש מלוה, ודאי שכוונתו רק שלא להשביע את בניו ואין בדבריו כלום. אולם גבי ממון שבעין, בזה יתכן שהוא פקדון אצלו ונאמן בהודאתו.

[2] תוס' כתבו שמסברא יש לומר להיפך, שאם בהלואה אמרינן שלא להשביע את בניו נתכוין, אף שיותר נראה שאומר אמת, דהרי הסכים אפי' לשעבד עצמו, ולכאורה ע"כ שכך היה, בכו"א אמרינן שלא להשביע את בניו נתכוין, א"כ כ"ש בפקדון. ומה שהועילה כאן גבי איסור ההודאה, עי' ברש"ש שפירש שמיירי שאומר תנו, ובר"ש מדעסוי פירש שאמר כן בפני עדים. [ומה שפירש המהרש"א, כבר נתקשו בדבריו האחרונים].

[3] ביארו תוס', שעיקר הקפידא הוא על הנותן, שאם הוא יכול להוריש לאחרים הוא בר מתנת שכיב מרע, ואם לא, כגון כאן גבי איסור שלא היה לו שום יורשים, אינו במתנת שכיב מרע, ולא משנה מי הוא המקבל.

[4] כתבו תוס' שאם היה לגר עוד בנים אחרים שנולדו בקדושה שיכולים לירשנו, א"כ הוא בר הורשה, ויכול לתת במתנת שכיב מרע גם למי שאינו יכול לירש, כגון לעבד וגר.

[5] וזה הטעם שלא הוצרך רבא לקיים דבריו של איסור אם לא היה עושה אודיתא. ובסוף התוס' תי' ר"ת עוד, שרק מי שאיתא בירושה מצוה לקים את דבריו ולא שייך בגר.

[6] אולם יש צורך בדין מצוה לקיים דברי המת, באופן שאינו שכיב מרע, או באופן שאין דין של דברי שכיב מרע - כגון בגר.

[7] וה"ה כשציוה הנותן לתת לאחר מיתה הוא אותו דין.