[1] כך אמר רב נחמן באיזהו נשך: אומר אני אסמכתא קניא, ומניומי אומר דלא קניא. והוקשה לר"ת דהא בסוגין גרסינן (לשיטת תוס') אמר ר"נ בשם רבו אסמכתא לא קניא. ותי', שדוקא בסוגין שלא עשה לו טובה וגם אינו מוחזק בדבר דהוא ביד שליש לכך לא קנה, אבל אם עשה לו טובה, כגון שהלוהו וגם המלוה תפוס בדבר היה ס"ל לר"נ שאסמכתא קניא, עד שמניומי החזירו לסבור שלא קונה.

[2] ומה שקשה על זה מלשון הגמ' שמשמע שהקיום כאן הוא בב"ד, עי' בדרישה סי' מ"א ס"ק א'.

[3] עי' בתד"ה מעמיד שאמרו שאם יבואו העדים החתומים על השטר ויעידו לפנינו לא יהיה אלא מלוה על פה, ולכן צריך שיבואו ויעשו לו שטר כדי שיהיה כמלוה בשטר, ועי' ברש"ש ובקובץ שיעורים.

[4] בזה חלקו תוס' על רשב"ם שאמר שהעדים עושים לו את הקיום, וס"ל שדוקא ב"ד יכולים לעשות לו קיום דהם אלימים לאפקועי ממונא.

[5] ובטעם רשב"ג כתבו בתד"ה אבל ב' טעמים. האחד: דשמא אחר שקנה את השדה החזיר את השטר הקניה למוכר, ולשיטתו אותיות נקנות במסירה בלבד וחזר המכר, ועתה אם נכתוב שוב שטר ללוקח יוצא את זה השטר השני ויפסיד למוכר, דיאמר לו מה שיש לך ג"כ שטר מכירה לא מחמת שאני החזרתי לך, אלא משום שבהתחלה כתבת שתי שטרות על מכירה זו והשארת אחד אצלך, ויהיה נאמן להפסיד את המוכר. והשני: דחיישינן שמא יטעון הקונה שאיה"נ החזרתי לו שטר אחד, אולם שתי שטרות היו לי בתחילה על מכירה זו, ולא החזרתי לו אלא אחד, וא"כ אין במה שהחזרתי לו כלום.