[1] ס"ל לדרוש את הפסוק "ופדוייו מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים, בכלל ופרט וכלל, דפדוייו הוא ריבוי בכל דבר, בערכך כסף מיעט רק בכסף, ותפדה חזר וכלל, כל ופרט כלל אין אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינם מטלטלין - וה"ה עבדים שהוקשו לקרקעות, ויצאו שטרות שאין גופן ממון.

[2] דריש לקרא הנ"ל בריבו מיעוט וריבוי, ואין ממעטים אלא דבר אחד, ומכל השלשה מסתבר הכי למעט שטרות שאין גופם שוה כלום.

[3] מבואר בגמ' דדריש את הקרא (שמות כא:ו) "וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת" - בדרך של ריבוי ומיעוט וריבוי, וה"פ: תיבת "ולקחת" משמע שבא לרבות כל דבר, ובתיבת "מרצע" מיעט, ובתיבות "באזנו ובדלת" חזר וריבה כל דבר, דהיינו כל דבר שראוי לרצוע את אזנו עד הדלת. והכלל הוא שבריבוי ומיעוט וריבוי מרבים את הכל בין כלי מתכות ובין מרצע מעץ, ומעטים דבר אחד - דהיינו סם, שלא יתן על אוזנו סם חריף שינקוב את אוזנו.

[4] דריש את הקרא הנ"ל בכלל ופרט וכלל ואין אתה דן אלא כעין הפרט מה מרצע של מתכת אף כל של מתכת. וגם ריבה את המרצע הגדול, [וביאר התוס' הרא"ש (בקידושין כא:) שהריבוי הוא דאף שמחמת גודלו אינו נוקב אלא הוא חותך בכל אופן מותר לרצוע בו].

[5] הכי אמר עולא דבר תורה בנו פדוי לכשיתן את הכסף לכהן, ומאי טעמא אמרו רבנן שאין בנו פדוי, משום גזירה שמא יאמרו שפודין בשטר. וכן אמר רב ששת שמדאורייתא בנו פדוי לכשיתן.

[6] ואמר רב נחמן לתנא שתני קמי שבנו פדוי כשיתן אפי' מדרבנן, שברייתא זו חולקת על משנתנו, והיא כדעת ר' יוסי בר' יהודה סתימתאה או כדאת ר' אלעזר בר"ש סתימתאה, אבל חכמים סוברים שאין בנו פדוי אפי' לכשיתן משום שגוזרים שמא יבואו לפדות בשטרות בלא ליתן.

[7] כן פירש"י בלשון הראשון, ומבואר שאם לא יחזיר כן יהיה פדוי. וכן פירש הרמב"ם (פי"א ה"ח). וע' באחרונים.

[8] כמו שגבי ערכין אם אמר "ערך פלוני עלי" ומת אותו פלוני, חייב מדכתיב "יעריכנו" - אפי' מת. כך לענין פדיון.

[9] ודרשינן כשיהיה לך - דהיינו לאהרן כסף הפדיון של הבכור, דהיינו שינתן לידך, אז יהיה הבן פדוי, ולא סגי בהפרשה בעלמא.

[10] כמו גבי עולת ראיה יורשין חייבין, דהרי תנינן גבי עולת חובה שהאשה שהביאה (הפרישה) חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה, הכי נמי גבי פדיון יורשין חייבין אם מת האב, וה"ה אם מת הבן שחייבים.