[1] כלומר שהטמנתו מוכחת עליו שאינו צריך את זה ליו"ט אלא לשבת - ולכן לא מהני העירוב.

[2] בתירוץ השני מעמידים תוס' את סוגיין שהתירה אליבא דב"ה - שלא מיירי במנורה שכולה של חוליות ומפרקין אותה אברים אברים (שזה באמת אסור בין בשבת ובין יו"ט לכו"ע), אלא מיירי באופן שאין חסר אלא רק להקימה קצת ואינה בעלת אברים - אלא כולה מחוברת.

[3] מבואר בגמ' שכל הנידון הוא שלא כדעת ר' יהודה דס"ל "לכם" - לכל צרכיכם.

[4] וסובר שלא היו מכבדים בבית רבן גמליאל אלא היו מכבדין מעיו"ט, ושוב היו פורסין סדינים, ולמחרת כשהיו נכנסים אורחים היו מוציאים את הסדינים.

[5] והיינו לתנא דמשנתנו בדעת רבן גמליאל, אכן לר' אלעזר בר' צדוק ס"ל שלא התיר רבן גמליאל להניח אפי' בשביל ריח על גבי גחלים, אלא מביאים כלי ברזל שיש בתוכו חלל ולמעלה יש בו נקבים נקבים - ובתוכו יש מוגמר, ונותנים את הכלי הזה על גבי גחלים מעיו"ט, וסוגרים את נקביו, וביו"ט כשבאים אורחים היו מוציאים את סתימת הנקבים והיה יוצא הריח והבית מתגמר מאליו.

[6] וביאר רב הונא מה שלא אמר מפני שמבעיר, משום שתחילתו מכבה וסופו מבעיר ולכן נקט את תחילת הדבר.

[7] דאין הבשמים נוגעים בגחלים ולא מכבים אותם. ואף שלבסוף הבשמים עצמם נבערים מהחום, לא חיישינן, דהבערה זו היא בשינוי וכלאחר יד ואין בה איסור דאורייתא, כן פירש"י. ותוס' (לקמן דף כג. ד"ה על) פירשו, דכן הוי הבערה כדרכה ומ"מ מותר דגם הבערה שלא לצורך שרי לעשותה ביו"ט. אח"כ צידדו תוס' בזה, והסיקו דכן חשיב לצורך דאם היו עשירים היו צריכים לכך.