[1] פי', שהכלב הוציא את ניביו, ולא שידו או גופו של האם נכנסה לתוך פי הכלב, ולכן לא יכול לומר "מאי בעי ידך בפומיה דכלבאי".

[2] לפנינו הגירסא: "הכיש" אבל כבר במסורת הש"ס הביא לגרוס משיך, וכן הגירסא בסנהדרין (דף עח:).

[3] ס"ל שארס הנחש בין שיניו עומד, ולכן המשיך בסייף כי הוא ההורג, והנחש פטור - שלא עשה כלום.

[4] ס"ל שהנחש מעצמו עושה המעשה להקיא את ארסו, ולכן המשיך הוא רק גרמא וכל המעשה עושה הנחש ולכן סוקלים לנחש כדין הורג אדם.

[5] כתבו התוס' שכן פירש רש"י בראשונה ושוב חזר בו ופירש כפירושם. ולפנינו נזכר רק פירוש אחד, וע' תוס' רבינו פרץ.

[6] דדריש לקרא (שמות כא:לו) "אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם", ודרשינן: תמול - חד, מתמול - תרי, שלשום - תלתא, ולא ישמרנו בעליו - אתאן לנגיחה רביעית.

[7] ודריש לקרא הנ"ל הכי: תמול מתמול - חד, שלשום - תרי, ולא ישמרנו האידנא - חייב. ואף שביאורם קאי על דברי ר' יהודה, מ"מ מחלוקתם שייכת גם אליבא דר"מ.

[8] ס"ל לתוס' שאין מחלוקת אביי ורבא האם כבר נעשה מועד בפעם השלישית, דלכו"ע אינו משלם נזק שלם אלא בפעם הרביעית, ורק מחלוקתם היא כיצד לדרוש את הפסוק, דלאביי קרא ד"ולא ישמרנו" קאי על הנגיחה הרביעית, ואילו לרבא קאי על הנגיחה השלישית לומר שמכאן והלאה נעשה מועד. והר"ר עזריאל פירש, שיש נפ"מ בזה, אם נגח ביום השלישי עצמו פעם רביעית, דלאביי אינו מועד רק בנגיחה רביעית ביום הרביעי, ואילו לרבא נחשב מועד גם אם יגח רביעית ביום השלישי, כי כבר נעשה מועד.