[1] דרב מעמיד את המשנה בכה"ג שלא הפקיר את מימיו, וחייב על נזקם כדין ממונו (שורו) שהזיק, ולכן חייב על הכלים. [אולם משום היזק בור היה לפטור, כיון שיש מיעוט "שור ולא אדם חמור ולא כלים"].

[2] ס"ל שכל תקלה למדנו מבור אפי' כשלא הפקירו, וממילא יש לפטור על הכלים מדין "שור ולא אדם חמור ולא כלים".

[3] גם מחלוקת זו של רב ושמואל לשיטתם, כי רב מחייב בנזק בור על "הבלו ולא על חבטו" כי על נזק החבטה הוא היזק קרקע עולם, ואילו שמואל ס"ל שחיוב בור הוא גם על חבטו, ולא אמרינן "קרקע עולם הזיקתו", וממילא הכל תלוי אם היה נזק או מיתה, דאם מת האדם נתמעט מ"שור ולא אדם", אבל אם רק הוזק חייב על נזקיו.

[4] לרב מיירי דוקא בלא הפקירן - דאם הפקירן לשיטתו פטור על הכלים ד"בור ולא אדם חמור ולא כלים", ורק כשלא הפקירן חייב מדין שור. ושמואל מוקי לה אליבא דר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור.

[5] ר' נתן (לקמן דף נג.) סובר שבעל הבור חייב אפי' בכה"ג שלא נתקל אדם בבורו, אלא שדחף שור את האדם לבור, משתלם מבעל הבור כל תשלום הנזק שלא יכול להשתלם מבעל השור.