[1] דהנה מצינו בדעת רבי גבי נזיקין שאם שנים חפר הראשון תשעה טפחים והשני השלימו לעשרה שניהם חייבים, כיון שכבר יש מספיק במעשה הראשון לעשות נזק. וה"ה לענין מיתה היכא שיש במעשה הראשון מספיק כדי לעשות מיתה, כשבא השני ועשה ג"כ שיעור מיתה שניהם חייבים.

[2] שלמדו מגזה"כ דכתיב (שמות כא:לג) "כי יכרה איש בור", ודרשינן איש אחד ולא שנים.

[3] כלומר, שלא היה בו הבל לא למיתה ולא לנזיקין, ובכה"ג גם רבי מודה שהראשון פטור, כיון שלא עשה שום מעשה היזק, דמיירי או לרב שפטור על חבטה, או לשמואל ובאופן שהיה שם ספוגים.

[4] ומבואר בגמ' ביסוד מחלוקתם דראב"י ס"ל שיש ברירה, שכל אחד בשימושו מברר שהוא משתמש בשלו, ולכן אין השני נחשב שואל מחברו את חלק חברו כשמשתמש בבור, וכיון שלא נעשה שואל אין חיוב דוקא על השני עתה לשמור את הבור, אלא החיוב מוטל על שניהם, וגם הראשון חייב, עד שיתן לשני להדיא את כיסוי הבור שבזה מסתלק הראשון משמירתו. ורבנן סברי דאין ברירה לכן השני חשוב עתה שואל מהראשון חלקו ויש עליו חיוב שמירה, ולכך גם אם לא נתן לו את כיסוי הבור נפטר הראשון.