[1] פגים אלו תאנים שעדיין לא התבשלו לגמרי וכן בוסר בענבים.

[2] הוא שלב קודם לבוסר, דהוא ענבים כשהם קטנים מאד מיד אחרי שהם פרחו.

[3] פי', שמשלם כמו שעתידים הענבים לגדול ולהמכר בגודלם.

[4] פי', לא שמים את הענבים או התאנים בפני עצמם, אלא אגב קרקע.

[5] ומבואר בגמ' ששומא זו היא בששים, דהיינו שלא שמים רק את הקרקע שאכלה אלא כדלעיל ששמים בית סאה בששים סאים.

[6] ומקשה הגמ', דא"כ ר"ש בן יהודה ס"ל כמו ר' יהושע. ומתרצת דאיכא בינייהו כחש גופנא, דהיינו שמנקים מתשלום הנזק את מה שעתה לא הכחישו הפירות את הגפן, כיון שהם נאכלו קודם שגדלו. וביאר אביי דר' שמעון בן יהודה חייש לכחש גופנא וס"ל שמנקים אותו מתשלום הנזק, ור' יהושע לא חייש.

[7] דיכול הבעל לומר אשתי פיקחת ויודעת ליילד את עצמה ולא צריכה מילדת.

[8] שלש שדות הם מיוחדות לכתובת אשתו: א) אותה שייחד לה בעל פה לגביית כתובתה. ב) אותה שייחד לה בכתב כתובתה שהיא לגביית כתובתה. ג) שדה שהכניסה לו בתורת נכסי צאן ברזל. בשדות אלו סומכת האשה לגבות אותם בכתובתה, ולכן לא יכול הבעל למוכרם בלא הסכמת אשתו.

[9] ובאופן שלא הודתה במכר הראשון רק במכר השני הודתה.

[10] ואיבדה את כתובתה, ולא יכולה לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי" שלכן הסכמתי לחתום, אלא אמרינן שהסכימה לוותר על המכר, (ולית ליה לר"מ כלל סברת "נחת רוח עשיתי לבעלי"). ומה שנקט ר"מ בשני לקוחות, הוא לחדש שאפי' אם היו שני לקוחות והיא חתמה והודתה רק לשני, אינה יכולה לגבות כתובתה מהראשון שלא חתמה לו, דהרי בשעה שקנה הראשון הניח עדיין בני חורין כדי שתוכל לגבות מהם.

[11] דיכולה לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי", דמודה ר"מ לר' יהודה בלוקח אחד שאם חתמה לו דאמרינן שכל מה שחתמה היא רק לעשות נחת רוח לבעלה.

[12] ולסתמא דגמ' הטעם משום שר"מ פליג על הסברא ד"נחת רוח עשיתי לבעלי", ולכן גם כאן המקח קיים. ואילו רב אשי מפרש, דכיון שלא חתמה לראשון ש"מ שאינה חוששת לעשות נחת רוח לבעלה, ואם חתמה לשני, זה משום שהסכימה למכר הזה בלב שלם ולא שחתמה רק כדי לעשות נחת רוח.