[1] כתבו התוס', דמה שכתוב בגמ' "ליבה ולבתה הרוח אם יש בליבויו כדי ללבות חייב", זה דוקא אם אין הרוח יכולה ללבות לבד ורק ע"י ליבויו הזיקה האש. אבל אם גם בלא ליבויו היתה הרוח מלבה, אין מעשהו כלום ופטור.

[2] דרק ע"י צירוף שניהם נעשה, והקשתה הגמ' מדוע לא יהיה כזורה ורוח מסייעתו, ותירץ אביי, דהכא במאי עסקינן כגון שליבה מצד אחד ולבתו הרוח מצד אחר - דנמצא שלא הועיל הוא וכו', כמבואר בגמ'.

[3] כתבו התוס', דהטעם דלא מחייב משום אשו אלא א"כ עשה כל כך בפני עצמו בלא סיוע הרוח או דבר אחר שיוכל להזיק ברוח מצויה אחר גמר המעשה שלו.

[4] דכיון שמכיר את המוקשים שבדרכים אין צריך לצאת דוקא בכי טוב - דהיינו שכבר האיר היום.