[1] פי', דאם שוחט חולין בעזרה, כיון ששחט בה פורתא אסרה, וממילא מה ששוחט בהמשך לא של הבעלים הוא טובח ופטור.

[2] ומתרץ דמה שהוא חייב ד' וה' זה על ההוא פורתא - שטבח בתחילה. אולם ענה לו רב אשי לא תידחי, וטבחו כולו בעינן וליכא. אלא כגון ששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים.

[3] דהיינו כל עדות חוץ מעדות ממון, כגון לאסור אשה לבעלה או גיטין וקידושין ועדות החודש.

[4] טעם אביי, שמשעה שהוא מעיד שקר הוא רשע והתורה אמרה "אל תשר רשע עד" - וממילא הוא פסול לכל עדויות שבתורה.

[5] הל"ק ס"ל דטעמו של רבא דעד זומם הוא חידוש, דהרי יש כאן תרי ותרי - ומאי חזית שאתה מאמין לאחרונים תאמין לראשונים, אלא שחידשה תורה לפסול את הראשונים, וא"כ אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך. ולטעם זה אין חילוק בין העדויות ובכל עדות נפסל רק מכאן ולהבא.

[6] ס"ל שגם רבא מודה לאביי שעד זומם למפרע הוא נפסל, ורק עדות ממון שאני כדי שלא להפסיד את הלקוחות שהחתימו אותו על איזה שטר מכירה בינתים, לכן לא פסלו אותו אלא מכאן ולהבא. וכתבו התוס' (לקמן דף עג. בד"ה אי נמי, בסופו), דעל מה שמקשה הגמ' לקמן "מאי בינייהו" הייתה יכולה לתרץ בקל שנפ"מ לענין עדות ממון וכמבואר כאן. אלא שהגמ' לקמן דוחקת למצוא נפ"מ בעדות ממון עצמה.