בבא קמא דף קיז. א

מה הטעם שתחילה לא מנו דברים דלהלן שחייבים לשלם [1] ולבסוף כן מנו?

המדמע מנסך
בראשונה לא מנו לבסוף שמנו בראשונה לא מנו לבסוף שמנו
להו"א לא גמרינן מקנס נמנו לחייבו לא גמרינן מקנס נמנו לחייבו
לדחייה לא חששו להפסד מועט [2] חששו גם להפסד מועט כרבי אבין [3] כר' ירמיה [4]

ישראל שהראה ממון חברו לעכו"ם, האם חייב לשלם?

כשרק הראה כשנטל ממון חברו ונתן בידיו
באנסוהו פטור [5] חייב
בעשה מעצמו חייב חייב
-------------------------------------------------

[1] אף שהוא היזק שאינו ניכר.

[2] דסו"ס זה עדיין ראוי לכהן, וכל ההפסד הוא רק בהפרש בין דמי חולין לדמי תרומה.

[3] ששייך כאן סברת "עקירה צורך הנחה" - ונמצא משעה ראשונה שנטל את היין לנסכו ומתחייב ממון - באותה שעה התחיל את המעשה שמחמתו הוא מתחייב בנפשו, דהרי לא יכול לנסך את היין בלי שיעקור אותו קודם, וא"כ אי אפשר לחייבו ממון משום קם ליה בדרבה מיניה.

[4] יש ראשונים שמפרשים שהכוונה דר' ירמיה פליג על יסוד ד"עקירה צורך הנחה", ולכן מתייחסים כאילו יש כאן שני מעשים, והחיוב ממון כבר נעשה בשעה ראשונה, ומתחייב בנפשו לא הוי אלא עד שעת ניסוך.

[5] וכתבו התוס' לעיל (דף קטז: בד"ה לא צריכא, הראשון) דמה שפסק רב נחמן לעיל באנסוהו חייב, מיירי שלא אנסו אותו להראות קרקע של חבירו אלא מעצמו הוא הראה להם את של חברו, וא"כ זה דומה לנשא ונטל ביד. וגם לפי הגירסא שם שמיירי שהראה להם על קרקע שגזל, והאונס היה להראות קרקעות שלו, ג"כ חשיב כנטל ונתן ביד, כיון שלא היה לו להראות קרקעות שגזל שהם אינן שלו.

-------------------------------------------------