[1] דכיון שבהלואה אין לו שום רווח, ולא אוכל פירות, וא"כ ודאי שאין אדם זורק מעותיו בסתם להלוות לו בלא אחריות נכסים, ולמחר ימכור זה נכסיו וכשיבוא המלוה לגבות לא ימצא כלום.

[2] והסופר הבא לכתוב את השטר צריך לשאול את המוכר אם הוא מוכן שיכתוב בשטר שמקבל עליו אחריות, והאם יגבה לוקח זה הקרן והשבח שהשביח בה משפר עידית שבנכסיו. וכל זמן שלא נמלך לא יכתוב, כיון שיש מוכר שאינו מקבל עליו אחריות. ויש שמקבל על הקרן אבל לא על השבח, ויש שמקבל לגבות מן הבינונית אבל לא מן העידית. ולכן על הכל צריך להמלך במוכר.

[3] על הצד שלא יטרפו אותה ממנו, וגם אם יטרפו ממנו לבסוף, שמא רק לזמן מרובה, ויאכל בתוך כך פירות הרבה. ולכן אין אחריות טעות סופר, ולא נקרא שאדם נתן כספו בחנם.

[4] ופירש"י שיש עדיפות לטענת ראובן בשני דברים, כגון שיכול לחשוב עמו חוב כנגד חוב, דהיינו שיש עוד חוב אחר שחייב הבע"ח דראובן לראובן, או לענין שבועה שראובן יכול להשביעו בטענה ודאית, ואילו שמעון לא יכול להשביעו. אלא שהקשו התוס' (בד"ה דינא), דהרי כל מי שבא להפרע מנכסי יתומים אינו יכול להפרע אלא בשבועה. והעמידו כגון שפטרו שמעון מהשבועה, ועתה רק ראובן יכול להשביעו.

[5] ואין הבע"ח יכול לומר לראובן לאו בעל דברים דידי את, דהא אומר לו ראובן, דאם אתה מוציא מיד שמעון - מה שתוציא ממנו אח"כ הוא יבוא לגבות ממני, דהרי באחריות מכרתי לו.

[6] דאף שאין שמעון חוזר עלי, מ"מ איני רוצה שיהיה לשמעון תרעומת עלי, ולכך כל מה שאני יכול לדון עמך שלא תוציא מיד שמעון - אני אדון עמך.

[7] רש"י בכתובות (דף צג.) העמיד בכה"ג שלא שילם את המעות, והוא רוצה עכשיו לעכב את המעות אצלו ולא לשלם אותם. ובתוס' (ד"ה עד) פירש ריב"א, שמיירי כגון שקנאה בקנין גמור כגון בחליפין ולא נתן מעות, וקאמר עד שלא החזיק בה חזקה המפורשת בהמשך דדייש אמצרי - לא סמכה דעתו - ויכול לחזור בו.

[8] דאומר לו בזה שהסכמת לקנות דבר בלא אחריות, ש"מ שהסכמת לקחת על עצמך את הסיכון שמא תצא השדה ממך. וכדוגמת אדם שקונה שק שהוא קשור ולא יודע מה יש בו, שמקבל על עצמו שכל מה שיהיה בו יהיה שלו ולא יוכל לערער אח"כ על המכירה.

[9] דטוען לו שיראה לו את השטר של ב"ד שטרפו ממנו וישלם לו חזרה את מעות השדה, אבל עד אז אינו יכול לחזור בו, דכמה פעמים אין הערעורים אמת.

[10] כן משמע מכל קושיות רבא, אולם לקמן (בסוף העמוד) רבא בעצמו תירץ את שיטת שמואל, וע' בתוס' הרא"ש שתירץ את הקושיא ובמהרש"א. וע' בדקוקי סופרים שצריך לגרוס לקמן רבה ולא רבא. ועכ"פ לקמן (דף טו:) פסק רבא כרב, ד"הלכתא יש לו מעות ויש לו שבח".

[11] רק שגובה זאת דוקא מנכסים בני חורין ולא מנכסים משועבדים - מפני תיקון העולם.

[12] ופירש רב נחמן בשם שמואל, ששבח אין לו אע"פ שפירש המוכר ללוקח שאם יטרפו אותה ממנו יתן לו שבח, דכיון שאין למוכר את הקרקע שהיתה גזולה - א"כ המעות שקיבל הם כמו הלואה, ונמצא שאם יקבל את המעות המכר יחד עם השבח - מיחזי כרבית שאת שכר מעותיו עומד ונוטל. אכן כל זה דוקא בלוקח מגזלן, אבל אם לוקח מבעל חוב, שהמכירה של השדה היתה מכירה גמורה, ורק עכשיו המלוה טורף את השדה - בזה לא מיחזי כרבית, ומודה רב נחמן שגובה את השבח.

[13] לקמן (בדף טו.) מקשה הגמ' על ביאור רבא ורבה בר הונא - דמלוה על פה הוא דהרי אם מדובר שגובה נגזל מגזלן - הרי זה כמו מלוה ע"פ שלא ידעו הלקוחות להזהר, ולמה גובה ממשועבדים. ומתרצת הגמ', שמיירי שעמד בדין על הקרן קודם המכירה.

[14] מיירי בגזל שדה מחברו ומכרה לאחר, והשביח אותה הלוקח, ובא הנגזל וטרף אותה מתחת ידו. בא הלוקח לטרוף את הקרן של השדה גובה אותה אפי' מנכסים משועבדים - דהיינו מקרקעות אחרות שמכר הגזלן. בא לגבות את השבח פירות, גובה אותם דוקא מנכסים בני חורין של הגזלן.

[15] רב אשי מעמיד את הברייתא דלצדדין קתני, ומיירי שגזל שדה מחברו מלאה פירות, ואכל הגזלן את הפירות ומכר את השדה, ובא נגזל ולקח את השדה מן הלוקח. ועתה כשבא הלוקח לגבות את הקרן של השדה ששילם עליה - גובה אותה מהגזלן אפי' מנכסים משועבדים, בא הנגזל לגבות את הפירות שהיו בשדהו שאכל אותם הגזלן - גובה אותם מהגזלן דוקא מנכסים בני חורין.