[1] דאף שי"ל שודאי הם של הלוה ולא של המלוים, דאם נפלו מהמלוים מה הם עושים ביחד, מ"מ יש לחשוש שנצטרפו שלש המלוים והלכו לב"ד כדי לקיים את השטרות, ונפלו שם. ולכן העמידה הגמ' את הדין שמחזירים ללוה - היכא שכבר השטרות מקוימים. ומקשה הגמ' דלמא נפלו מהסופר ב"ד אחר שקיימם, ותירצה הגמ' שלא משהים שטר מקוים בידי הסופר.

[2] דאף שי"ל שודאי הם של המלוה ולא של הלווים, דאם נפלו מהלוים מה הם עושים ביחד, מ"מ יש לחושש שנצטרפו שלשת הלוים אל סופר אחד כדי שיכתוב להם שטרות הלואה, ונפלו שם. ולכן העמידה הגמ' את הדין שמחזירים למלוה - היכא שהשטרות נכתבו בשלשה כתבי יד שונים של סופרים. ומקשה הגמ', דלמא הלכו הלווים לב"ד כדי לקים את השטרות. ודוחה הגמ', שאין דרך הלווים לקיים את השטר ולכן ודאי שנפל מיד המלוה.

[3] די"ל שהכינו המלוה שיהיה מצוי בידו - שאם יבוא לפורעו בין השמשות שיהיה לו שובר מוכן, ולא ימנע הלוה מלפורעו. ואפי' אם יקיימו אותו עכשיו לא מהני מידי, דאף שודאי החתימה אמת מ"מ מזה שלא נתנו המלוה ללוה עדיין ש"מ שלא פרוע. ומה שכתוב בברייתא "סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו" - הכוונה שיתקיים מחותמיו, שאם העדים מעידים שהוא פרוע אז מהני.

[4] פירש"י בפירוש ראשון, דכיון שנמצא השטר בין שטרות הקרועים - שהם פרועים והוא לא קרוע, לפיכך סומכים על השובר כי מקום השטר מוכיח עליו שהסימפון אמת, שאם לא נפרע לא היה נותן השטר אצל השטרות קרועים. פירוש שני פירש רש"י שמצא השובר בין השטרות הקרועים, לכן י"ל שנקבל החוב והשובר הזה אין צריך למלוה הזה אלא הלוה, והלוה שכחו ביד המלוה, ולכן נתן אותו המלוה בין השטרות הקרועים - כיון שהוא לא צריך לו.

[5] דלא ילך המלוה לקיים את השטר אא"כ באמת הוא נפרע.