[1] כובא היינו גיגית, וכיתנא היינו פשתן.

[2] כיון שסתם צנא יש לו אוגנים כפולים לתוכו, ואם היה נופלים הפירות מתוכו - היה מן הראוי שישתייר מהם קצת תוך הכלי, ומזה שלא נשאר ש"מ שלא מתוכו נפלו.

[3] וביארו התוס', דכיון שכל הפשתן קשור ביחד, יתכן שיפול ולא ישתייר כלום, ולכן חייב להכריז.

[4] דכיון שאינם קשורים ביחד - ממילא כשנופלים הפירות מהכלי הדרך שישארו מעט, ואם לא נשארו ש"מ שאינם של בעל הכלי ולא צריך להכריז על הפירות.

[5] אבל כל שלא עשויין כמגדלין, אפי' משלחפי שלחופי - דהיינו שמקצת זו על גב חברתה ומקצת חברתה על גבי קרקע, הרי אלו שלו, דאין זה דרך הינוח. אולם אם עשויים כסולם (דהיינו שאין מקצת על גבי קרקע) ויכול להכניס קיסם ביניהן (פי', מתחתיהם) ומרימם בבת אחת - חייב להכריז.

[6] והגדול נמצא למטה והאמצעי באמצע והקטן נמצא למעלה. ולאו דוקא של ג' מלכים ממש, אלא אפי' שהם של מלך אחד כעין שלשה מלכים - דהיינו שהם בשלשה גדלים, ג"כ הדין כן.

[7] ואומרת הגמ' שלא מכריז מנין של כך וכך מטבעות מצאתי, כי בכה"ג אם זה נותן סימן שבצורה פלונית מצאתן היה צריך להיות הדין שאפי' בשנים הוי סימן. אלא מכריז שמצא מטבעות, והמאבד נותן סימן כמה מטבעות מצא, שבכה"ג אם אומר שמצא שנים - לא הוי סימן, כי מיעוט מטבעות שנים.

[8] אכן בכלי מגולה - בכל ענין נוטל ומכריז.

[9] נוטל ומכריז, כי הרבה פעמים כשמפנים את השולחן מפנים גם אותם בטעות לאשפה, ואין הבעלים יודעים שנאבדו מהם וצריך להכריז.

[10] כיון שהם גדולים, ודאי לא נפלו שם, אלא הבעלים הניחו אותם שם ועתידים לבוא לקחת אותם.

[11] מבואר ברא"ש שאין כאן מחלוקת, ושני האוקימתות הם להלכה.

[12] שאז י"ל שהוא של אמוריים הראשונים, אבל אם לא העלה חלודה , יש לחשוש שזה גם של בעל הבית, ויהיה בו הדין כמו בכותל חדש.

[13] בגמ' לקמן (דף כו.) העמידו בדברים שאין הוכחה מצד עצמם מי מניחם, כמו מוכים של צמר וטס של כסף, אבל סכין - אזלינן בתר הקת, וכן בארנק אזלינן בתר חוטי הסגירה שלו.