[1] כתבו התוס' (בד"ה בהר), דאף שאסור לאדם להכנס במעותיו להר הבית וא"כ איך נמצאו שם מעות, י"ל דדוקא כשהם נראות בפרהסיא צרורות בסדינו אסור - דנראה כהולך שם לסחורה, אבל בצנעה מותר.

[2] כיון שעשויים להתכבד בכל יום, לכן יש חילוק בין זמן הרגל שרוב המעות הם של מעשר, לבין כל השנה.

[3] לרש"י לאו דוקא שלשה אלא אפי' אחד (ומה שנקט שלשה משום שגבי ישראל מיירי בשלשה דוקא). ותוס' (בד"ה לשלשה) העמידו בשלשה דוקא - כי פחות משלשה לא מיקרי רוב.

[4] דהמאבד ודאי התייאש, דהרי משמש בכיסו ונודע לו שאיבד - ובודאי מיד שאל לאלה שהיו איתו והם השתמטו ממנו, ולכן מתיאש ואומר מסתמא גזלו אותה ממני. אכן אם היו רק שני בני אדם, הוא לא מתייאש דאומר שיתבע אותו לדין וישביעו שבועת היסת.

[5] אבל בשני בני אדם חייב להחזיר.

[6] כך פירש רבא את הוראת רב נחמן שנפל משלשה פטור מלהחזיר, דוקא כשאין שו"פ לכל אחד ואחד מהן, אבל אם יש פרוטה לכל אחד, י"ל שהם שותפין ונאמנים זה על זה ואן האחד חושד את חברו בחלקו, וכשמשמש בכיסו ולא מצאה, אינו מתייאש כי אומר בודאי שותפי מצאה ולצערני הוא שותק ולבסוף יודיע לי שמצאה. אבל אם אין בו שו"פ ממ"נ אם הם שותפים בו - אין בו שו"פ לכל אחד, ואם לא שותפים והוא של אחד או של שנים, נואשו ואמרו חברנו זה גנב ומשתמט ואומר לא לקחתיו אלא אחד מכם לקחו מחברו.

[7] דאנו אומרים שהיו שלשתם שותפין ואחד מהם מחל חלקו לגבי שני חברי, ונמצא שלכל אחד יש שו"פ בסלע. ועכ"פ כיון שהיו שותפין מתחילה אין אחד חושד בחברו - אלא אומר שחברו מצאו ורק רוצה לצערו ואח"כ יודיע - ולא מתייאש.

[8] ואפי' אם החזירה לאחר יאוש - עובר, ומה שנתן הוא כמתנה, והאיסור שעשה - נעשה.