[1] ומעמידה הגמ' שהיו צרורין וחתומים, שזה מראה שאף שנתן לשולחני שרגיל להשתמש במעות שמפקידים אצלו, שלא ישתמש בהן. וללישנא קמא דרב מרי אפי' בקשר משונה ג"כ מיירי. ולאיכא דאמרי הוא ספק מה הדין בקשר משונה.

[2] ואפי' עדיין לא הספיק להשתמש בהן.

[3] ס"ל דאף שלא הוי שואל עד שלא ישתמש בהן בפועל, מ"מ כשומר שכר כן הוי, דהואיל והוא נהנה שבזה שיש לו עכשיו מעות אם יבוא איזה עסק שיש בו ריוח יוכל לקנותו, הוא מהנה לבעלים להיות שומר שכר על מעותיהם.

[4] אבל אם נמצא הפקדון בעין - אפי' שהוקר או הוזל, משלם את הפקדון בעצמו, וגם בהוזל אומר לו "הרי שלך לפניך".

[5] דזה פשיטא שעל זה לא אמרו בית הלל כשעת ההוצאה - דוכי לית להו לבית הלל כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה.

[6] דזו שעת שליחות יד (כי אפשר לפרש כשעת ההוצאה - שעה שהוציאו דהיינו שאבד או מכרו, דא"כ ב"ה היינו בית שמאי). ומזה מקשה הגמ' על רבה שאמר שגזל חבית והוקרה ושברה משלם כשעת השבירה, סברתו היא כב"ש ולא כבית הלל.

[7] רבה מתרץ שלעולם בהוקרה אין מחלוקת בין ב"ש ובין ב"ה שמשלם כשעה שהוציאה מהעולם - דהיינו שעה שמכרה או שאבדה, ומחלוקתם היא בכה"ג שהוזל ועל זה אמרו ב"ה שמשלם "כשעת הוצאה". (ויש ג' אוקימתות בגמ' ב' הראשונות נדחו) ולמסקנא פירשו, דכשעת הוצאה בא לדין שבח גזילה - דגזלן הוי, וחולקים על ב"ש דסברי דשבח גזילה של נגזל הוי, והיינו שלוקה בחסר ויתר שאם השביח צריך לשלם.