[1] בהו"א סברה הגמ' שנקנה בקנין חליפין, ומקשה הרי רב הונא ס"ל דאין מטבע נעשה חליפין. ולמסקנא מבארת הגמ' שקונה בקנין כסף, דס"ל לרב הונא כר' יוחנן שדבר תורה מעות קונות, ורק רבנן גזרו "שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה", ובמלתא דלא שכיחא (כמו האופן הזה) לא גזרו חכמים.

[2] ואם אין במעות כדי דמי החפץ - דהיינו שהם פחות שתות משווי החפץ, צריך להוסיף עד שיהיה כשווי החפץ.

[3] ומה דכתיב "נעלו" בא ללמד דבעינן דוקא דבר המסוים - דהיינו שלם, ולאפוקי חצי רימון וחצי אגוז שלא.

[4] רש"י פירש שהוא מטבע שעדיין לא הטביעו עליו את הצורה. ור"ת מפרש שהיא מטבע שיש לה צורה רק שאינה יוצאת בהוצאה כי אם בדוחק.

[5] בזה שוים שאין מחללים כיון שהם מעות פחותות ורעות.

[6] ורבנן תיקנו שלא יקנה קנין כסף אלא קנין משיכה כדי שלא יאמר לו "נשרפו חטיך בעלייה", שאם תיפול שריפה באונס, אם החטים אינם ברשותו שכבר קנה אותם חברו, לא יטרח להצילם, אבל עתה שתיקנו משיכה יודע שכל זמן שלא עשה משיכה יכול לחזור בו, ולכן יזדרז המוכר להצילם.

[7] ר' שמעון סובר שמעות קונים מה"ת (וגם ר"ל מודה בשיטתו דר"ש הכי ס"ל), ולכן הקונה לא יכול לחזור בו אחרי קנין כסף. ורק לגבי המוכר תקנו חכמים שיוכל לחזור בו, שעי"ז יטרח להציל את החטים אם נשארו עדיין ברשותו, כיון שיודע שאם יתייקרו יוכל לחזור בו, וכיון שבזה סגי שיציל המוכר את החטים, לא צריך לתקן ג"כ שיוכל הלוקח לחזור בו. (וע' תוד"ה אי).

[8] לר"ל מחלוקתם פשוטה, דרבנן ס"ל כוותיה שאין קנין מעות מה"ת ולכן שניהם יכולים לחזור בהם. ולפי ר' יוחנן סברת רבנן שתיקנו שיוכל הלוקח לחזור בו כמו שהמוכר יכול לחזור בו (דהיינו שתיקנו שרק משיכה תקנה גם אצל לוקח), הוא משום שעי"ז ילחץ המוכר יותר להציל את החטים שבעליתו, כי יודע שאם ישרפו יחזור בו המוכר ויצטרך להחזיר לו כספו.