[1] אכן הגמ' דחתה את דברי רב נחמן בר פפא באיכא דאמרי ואמר שיתכן שגמרתיו הוי שומר שכר. אולם אח"כ הביאה שכך ס"ל להונא מר בר מרימר.

[2] דדוקא בהליכה כל ההנאה שלו דבין יקבלו אותם ממנו ובין לא - הוא מתייקר בבית חמיו. אולם בחזרה שכבר לא יקח אותם וכבר נגמרה הנאתו שנהנה מהם, הרי הוא כשואל שגמר הנאתו ועתה הוא רוצה להחזיר את החפץ, שאינו חייב כשואל אלא כשומר שכר הפטור מאונסין.

[3] דגם בדרך חזרתו אם יבוא מישהו לקנות ממנו ימכור לו, נמצא שלא נגמרה שאילתו עדיין.

[4] לרש"י ד"ה אבל הלוהו הטעם שמודה ר' אליעזר כשהלוהו בשטר דהוי ש"ש הוא משום שכשיש שטר אין המלוה צריך את המשכון לזכרון דברים ועל כרחך לגוביינא שקליה. ולפ"ז אין טעם לחלק בין משכנו בשעת הלואתו או שלא בשעת הלואתו, דכל שיש שטר - הוי המשכון לגוביינא וחשיב המלוה ש"ש עליו. ובתוס' (בד"ה דברי) חולקים, וס"ל דשטר שבכאן הוא רק סימן לומר שמיירי שלא בשעת הלואתו, וכל שלא בשעת הלואתו הוא לגוביינא ולכן חשוב ש"ש.

[5] להוכיח דין זה הביאו תוס' את דברי הבה"ג דס"ל להיפך ממש מרש"י, דלרש"י הנ"ל השטר הוא סיבה שלכו"ע הוי ש"ש, ולבה"ג השטר הוא סבה לומר שבשעת הלואה לא יקנה המשכון לר' יצחק (דבלא שטר ס"ל לבה"ג שבע"ח קונה משכון אפי' כשמשכנו בשעת הלואה), וה"ה שלא יהיה אליבא דר' אליעזר שומר שכר על המשכון, כיון שהמלוה מסתמך על השטר ולא על המשכון ואין המשכון לגוביינא.