[1] כנידון סוגיין במי שחסרם את הפרה ודש בה, האם מלבד מה שלוקה הוא גם משלם ד' קבין לפרה וג' קבין לחמור.

[2] למד רבא מזה שמצינו גבי אתנן, שאסרה תורה להקריבו למזבח, אפי' אתנן שנתן אדם לאמו, הגם שיש שם עונש מיתה ואי אפשר להוציא בב"ד את חיוב האתנן, מ"מ אם נתן הוי אתנן. ושמעינן מיניה דדין קם ליה בדרבה מיניה אינו עושה שאין כאן חיוב ממון, אלא רק פטור - שב"ד לא יכולים לחייבו, וממילא כדי לצאת ידי שמים עדיין חייב.

[3] מפרש רב פפא שכבר נתחייב במזונות שלה מיד כשמשך - וחיוב מלקות אינו בא אלא בשעת הדישה, ולכן באופן דידן אפי' אליבא דרבנן לוקה ומשלם.

[4] וכמו שמצינו גבי מוציא שם רע, שלוקה על הוצאת שם רע וגם משלם מאה כסף.

[5] אולם במקום חשש זלזול, כגון בעבדי דריש גלותא - מורים לאיסור. (וראה רמב"ם פ"ט מהלכות כלאים ה"ב).

[6] כמבואר בתוס' הרא"ש (בד"ה ופשטי להו).

[7] דכיון שטרוד בעבודתו אינו מהרהר. ומה שאסור אפי' להסתכל, זה בשלא שלו, שאינו טרוד בעבודתו. (רש"י ד"ה ואפילו).

[8] דאולי בעינן דומיא דשור ממש - שדש בידיו ורגליו דוקא, וכנפים לא הוי דומיא דידים.