[1] פי', פטור של בעליו עמו נאמר בפרשה השלישית גבי שואל, ומהיקש אנו לומדים גם לפרשה שניה של שומר שכר (בדין גניבה ואבידה) שפטור, והנידון האם נדרש המקרא גם ללפני פניו, דהיינו לפרשה ראשונה של שומר חינם - ולפטור כשבעליו עמו בפשיעה, וס"ל להאי מ"ד שאינו נדרש ללפני פניו. ונמצא שחייב על פשיעה בשומר חינם אפי' שבעליו עמו, וק"ו ששומר שכר ושואל שחייבים.

[2] וממילא פטור של בעליו עמו נאמר גם על שומר חנם, וכשלומדים דין פשיעה משומר חינם לשאר השומרים, לומדים אותו כפי הדינים המבוארים בפרשיותיהם - והם פטורים כשבעליו עמו.

[3] אותה מלאכה מיקרי לא רק במחמר אחר חמורו או חורש עם פרתו, אלא גם במרפה את האדמה לפניה.

[4] וכן מבואר בברייתא, וכן הלכה.

[5] דיוק משמעות הפסוקים - סותר אחד את השני, דאביי ס"ל כר' יאשיה וכשכתוב (שמות כב:יג) "וכי ישאל איש (שעת שאלה) וגו' ונשבר או מת (שעת האונס)" הוא"ו באה לחבר ולומר שצריך ב' דברים, ולפ"ז סיום הפסוק "בעליו אין עמו שלם ישלם" - היינו דוקא אם לא היו עמו בין בשעת שאלה ובין בשעת האונס - אז ישלם, אבל אם היו באחד מן השעות לא ישלם. ולפ"ז דיוק הפסוק הבא שאומר "אם בעליו עמו לא ישלם" - שג"כ קאי בין על שעת השאלה ובין על שעת האונס, יש לדייק שמתי הפטור של בעליו עמו - דוקא כשהם עמו בין בשעת שאלה ובין בשעת האונס, אבל אם היו עמו רק באחד מן השעות ישלם.

[6] מבואר בטבלא דלגירסא זו, לר' יונתן קרא דפטורא מרמז לפטור היה עמו בשעת שאלה, ולר' יאשיה, קרא דחיובא מרמז לפטור היה עמו בשעת שאלה. ולפ"ז, זה הוא הטעם שהגמ' הפכה את סדר המקראות בהא דרבא, ודרש קרא דפטורא ברישא (כגירסת הספרים שלנו, שפקפק עליה רש"י בריש צו.). ולפ"ז גרסינן בדאביי "דתניא" ובדרבא "דתניא אידך" (כגירסא שמחק רש"י כאן ובריש דף צו., וע"ש בב"ח אות א'), דגירסא זו סוברת ששני הברייתות שהובאו כדי לדחות את דברי רב המנונא (שאמר דבעינן שיהיו הבעלים נשאלים גם בשעת שאלת הבהמה וגם בשעת האונס) פליגי אי ילפינן פטורא דהיה עמו בשעת שאלה מקרא דחיובא (כר' יאשיה) או מקרא דפטורא (כר' יונתן). וכן הוא דעת הרמב"ן ושאר ראשונים. אולם לרש"י לא ניחא ליה בגירסא זו, דא"כ ברייתא דר' יאשיה, דס"ל לאביי כוותיה, פליגא אמשנתינו (דף צד.) דדרשה פטורא דהיה עמו בשעת שאלה מקרא דפטורא ("אם בעליו עמו לא ישלם") וכמו שהעיר הריטב"א. ולכן פרש"י דגם לר' יאשיה ילפינן פטורא דהיה עמו בשעת שאלה מקרא ד"בעליו עמו לא ישלם" דקרא ד"בעליו אין עמו" לימד על קרא ד"בעליו עמו" דמיירי בשהיה עמו רק בזמן אחד (שעת השאלה) ול"צ הבעלים להיות עמו בשני הזמנים (שעת שאלה ושעת מיתה). וע"פ פירוש זה כתב רש"י לשנות סדר הדרשות אליבא דרבא, ולמחוק "דתניא" ו"תניא אידך".

[7] רבא ס"ל כר' יונתן דמשמעות ו' יש לדורשה גם כל אחד לחוד, והפסוק הראשון שחייב כשאין בעליו עמו - מיירי שאפי' אינם עמו באחד מהם או בשאלה או במיתה, ורק כשהם עמו בשניהם פטור, ואילו הפסוק השני שבא לפטור, מלמד שאפי' באחד מהאופנים שהיו עמו או בשעת שאילה או בשעת שבירה מהני.