[1] דהיינו ששאל פרת נכסי מלוג שלה. וקשה, שהרי האשה אינה יכולה להשאיל פרת נכסי מלוג לבדה, שהרי הם משועבדים לבעלה. ונחלקו שני תירוצי התוס' (ד"ה שאל) אם לשון הגמ' לאו דוקא, והאיש הוא שהשאיל הפרה של נכסי מלוג, או אם כוונת הגמ' שהאיש צריך רשותה כדי להשאיל לפרת נכסי מלוג שלה, ושניהם השאילוה (ע' מהרש"א ותוס' רא"ש).

[2] מצינו שסובר ר' יוחנן שקנין פירות הוא כקנין הגוף, וממילא הבעל בנכסי אשתו אף שיש לו רק קנין פירות - הוא כקנין הגוף, ולכן אם נשאל הבעל עם פרת אשתו - חשוב שאלה בבעלים ופטור, וכן אם שאלה האשה פרה לעבודת נכסי מלוג ובעל הפרה נשאל לבעלה - חשוב ג"כ שיש כאן שאלה בבעלים.

[3] לצורך לעשות בה עבודה בנכסי מלוג שהכניסה לבעלה. ומשאיל הפרה נשאל לבעלה של שהאשה, והנידון אם חשיב בזה בעליו עמו.

[4] כדמבואר בדבריו לקמן גבי נדרים שאין אפוטרופוס יכול להפר נדרי אשתו. והקשו התוס' (בד"ה שליח), דהא ודאי מודה ר' יאשיה בכלל ש"שלוחו של אדם כמותו", ושאני התם בנדרים שיש גזה"כ "אשה" "אשה" תרי זימני למעט שליח. ותירצו, שגם כאן כתוב "בעליו" תרי זימני ומשמע למעט שליח.

[5] כמבואר לעיל, שלענין להחשב שאלה בבעלים בעינן דוקא בעליו עמו, ולא שלוחו.

[6] דדוקא שליח שהוא בר מצות, אבל עבד אינו שייך במצות שאלה - שהרי אלו לו שום דבר בלא בעלות רבו.

[7] ראה בתוס' (בד"ה אלא), שכתבו שאף שדינו כלוקח דוקא היכא שאין הפסד לאחרים, דבכה"ג שיש הפסד לאחרים דינו כיורש, מ"מ כאן לא חשיב הפסד למשאיל אי פטרינן לבעל בגניבה ואבידה (דהיינו שאין אנו דנים אותו כיורש, שחייב בגניבה ואבידה בשור ששאל אביו), כי יכל לא להשאיל.

[8] אם הוא לוקח - אינו בכלל דין שמירה ולא מקבל אחריות אפי' שמותר לו להשתמש בהם. אכן כתבו התוס' (בד"ה בעל) דנראה לר"י דהוי לפחות שומר חנם וחייב בפשיעה.

[9] כן כתבו התוס' (בד"ה דאגר), דה"ה דהוי מצי למיבעי בשאל. ולפ"ז הביאור למסקנת הגמ', דאתיא שאלה בבעלים ומפקעא שאלה שלא בבעלים.

[10] כן הסיקה הגמ', דבשעת הנישואין באה שכירות (או שאלה) בבעלים ומוציאה ממה שהיה שכירות (או שאלה) שלא בבעלים עד הנישואין, כיון חשוב כשכירות (או שאלה) חדשה משעה שנשאה, ואז היתה עמו. ואף שנקטה הגמ' ששכר הפרה ממנה, ה"ה נמי בשאלה ממנה, ע' הערה הבאה.

[11] הטעם, שהרי השוכר פטור באונסין גם אם לא היתה השכירות בבעלים.

[12] מקרה זה לא נזכר בגמ', אולם פשוט שפטור, דכיון שהוא לוקח חשוב שהוא שלו.

[13] הטעם, כיון שמשלם הבעל למשכיר ולא לאשתו, ואינו כשאלה בבעלים כלפי המשכיר, רק כלפי אשתו.

[14] לפי כל השיטות בראשונים טעמא דרב כהנא ורב אסי דס"ל שאין השואל קונה החפץ שהוזק כמו גנב שקונה ע"י שינוי, ולכן מעולם לא יצאו השברים מרשות המשאיל (כמבואר בב"ק צד.).

[15] עי' הערותנו לב"ק יא. (באנגלית, בשם מהר"י כ"ץ בש"מ שם), דכוונת רש"י דאתיא סוגיין כרב הונא (ב"ק ט.), דס"ל שמי שיש לו כסף או מיטב אינו משלם לנזיקין בשוה כסף, ומ"מ ס"ל לרב כהנא ורב אסי שמשלם השברים כיון שריבתה אותם קרא ד"והמת יהיה לו" לתשלומין. ובתוס' ב"ק שם הבינו דס"ל לרש"י כר"ח ובעל השאילתות, דמיעטה קרא ד"אשר גזל" לגנב (ושואל, לרב) מדין תשלומי שוה כסף, וכדאיתא בירושלמי.

[16] והיינו "פחת נבילה". ורב כהנא ורב אסי פוטרים הניזק מפחת נבילה מקרא ד"והמת יהיה לו".

[17] דאף ששוה כסף ככסף לנזיקין, מ"מ אין מלמדים אותו לשלם בשוה כסף.

[18] כן הגירסא בתוס' שלפנינו, והיינו לפי הס"ד דרב שאמר זיל שלים לי' נרגא מעליא, ובמהרש"א הגיה שמין, והיינו לפי מסקנת הסוגיא, דשתיק רב מפני שהודה לרב כהנא ורב אסי דשמין.

[19] והכי הלכתא, כדמסקינן בב"ק שם.