[1] חוץ מהיכא דיש על הנתבע שבועה דאורייתא (כגון במודה במקצת), שמשביעו התובע, והיכא שיש לנתבע חזקת ממון עם הטענת ברי, דאמרינן הממע"ה והנתבע פטור.

[2] חוץ מהיכא דיש על הנתבע שבועה דאורייתא, שמתוך שא"י לישבע משלם, והיכא שמסייע חזקת הגוף (כגון חזקה שלא נולדה) לנתבע, דמודה סומכוס בהא שהממע"ה (תד"ה הא מני).

[3] ולכן אם המוכר טוען קטן מכרתי והלוקח אינו יודע, הממע"ה.

[4] כמבואר לעיל (דף צז:).

[5] וכתבו התוס' דאפי' אם היה מוחזק בולד רק בהיותו עובר, חשוב מוחזק מעיקרא להך דינא.

[6] לרש"י (בד"ה דמי), טוען שמסרתי לך מעות לקנות בהם עבד (או שדה) גדול, ומודה לו במעות עבד (או שדה) קטן. ולתוס' (בד"ה דמי), מיירי שמכר לו עבד (או שדה) בדמים, ועדיין לא כתב השטר (ובמקום שכותבים שטר שאינו קונה בדמים עד שיכתב השטר, או שהתנו בפירוש שיוכלו לחזור עד שיכתבו שטר) וחזר בו המוכר, והויכוח כמה מעות מסר לו הלוקח שהמוכר צריך עכשיו להחזירם לו.

[7] והעמיד רב פפא שהויכוח על חתיכת בד גדול, האם מכר לו כולו או רק חלקו.

[8] פירשו התוס' (בד"ה כסות) שמיירי שטוענו סכום העומרים הנמצאים בשדה גדולה או קטנה - ולא עומרים של שדה זו ממש, דא"כ מה שטענו לא הודה לו.

[9] ואליבא דר"מ שנשבעים על העבדים, וכרבן גמליאל שטענו חיטים והודה לו בשעורים חייב שבועה, ובאופן שקטע את יד העבד הקטן שמודה לו בו, דלא הוי הילך.

[10] וכגון שחפר בשדה הקטנה בורות, דלאו הילך הוא. ותי' זה נדחה, שמצינו לר"מ דס"ל אין נשבעים על הקרקעות. (מיהו ברש"י בעמוד א' בד"ה מודה נקט כרב ששת, ע"ש בהגהת הגר"א ובמהר"ם).

[11] דהדין שאין בע"ח גובה ממטלטלין, ואם כבצורות דמי הויין כמטלטלין.

[12] ואף שהגמרא בכתובות (ריש דף נא.) אמרה בסתמא שהעומד ליגזז כגזוז דמי לענין בעל חוב, אין מזה ראיה שגם רבנן מודים לר"מ בבע"ח, אלא סתמות הגמרא היא על פי מה דפסקינן להלכה בב"ק (דף נט:) כר' שמעון דפירות גמורים שלא נתלשו דינם כתלושים.