[1] בין שנעקרו בגושיהן ובין בלא גושיהם, כן מבואר בדברי תוס' ד"ה שנעקרו, שכתבו שמה שנקט גוש הוא משום תוך שלוש וכו'. הרי שלאחר שלוש אין חילוק בין אם נעקרו עם גוש לבלי. אולם הרמב"ם (בפ"ד מהלכות שכנים ה"י) ס"ל שכל שנעקרו בלא גוש הם לבעל הקרקע (כמש"כ בהגהת הגר"א).

[2] אבל המקבל בחכירות בכל ענין מעשר ונותן לו, כדי שלא יהיה פורע חובו משל מעשר.

[3] כן מבואר ברש"י (ד"ה יש קנין), דאם מקבל לאו כחוכר דמי פטור מלעשר אף למ"ד אין קנין, וז"ל, "ואי נמי אין קנין מקבל לאו כחוכר דמי", ר"ל שמה שהעמידה הגמ' כמ"ד דמקבל לאו כחוכר דמי הוא כדי להעמידה גם כמ"ד אין קנין. אולם תוס' בד"ה סברוה מפרשים בענין אחר, ע' בטבלא הבאה.

[4] טעם הדבר, דמפני שלא קנהו מהנכרי עד הנה קנסו אותו לעשר את חלק הנכרי, כדי שעי"ז יקשה עליו ויטרח ויוסיף דמים ויסלק הנכרי ממנו ותהיה ברורה בידו - אבל לאיניש דעלמא לא קנסו, דאי רמית עליה לעשורי לא מקבל לה ולא יועיל תקנתם (רש"י), א"נ, קנסו למי שעבר על אזהרת חז"ל וקיבל שדה אבותיו מן הנכרי, כדי שתהא בורה ביד הנכרי - שלא ימצא מי שיקבל שדהו, וימכרנה לישראל מדמים מועטים - אבל לאיניש דעלמא לא הוצרכו לקנוס, דבלא"ה ישמע לאזהרת חז"ל שלא לקבלו מהנכרי.

[5] וזוהי שיטת ת"ק דרבי יהודה (שלא הוזכר להדיא בסוגיין).

[6] וביארו התוס' (בד"ה בשדה) דשאני מנטע לא ברשות, כיון שכחשא דארעא לא עשה בידים אלא ממילא.

[7] ומסקינן דמחלוקת תנאים היא אליבא דב"ה. והלכה כרב נחמן.

[8] בגמ' הובאו שני טעמים למה אין שומעים לו בכה"ג אם אמר "עציי אני נוטל": איכא דאמרי משום ישוב א"י, וא"ד משום כחשא דארעא, ואיכא בנייהו חו"ל. וכתב הריטב"א, שכל זה דוקא בהשרישו שאז שייך כחשא דארעא ויישוב א"י, עיי"ש (וברש"י ד"ה משום כחשא).

[9] וכן להיפך, כמבואר בסוגיין.