[1] דאם עשה כל אחד בנפרד יש להסביר את מעשיו שלא מחמת שטות - אף שכפי הנראה עשאן בדרך שטות. וה"פ: הלן בבית הקברות, אימור כדי שתשרה עליו רוח טומאה הוא דקא עביד, היוצא יחידי בלילה אימור גנדריפס אחדיה (רש"י פירש ב' פירושים: א) חולי האוחז את האדם מרוב דאגה, ולכן יוצא להפיג דאגתו. ב) חולי קדחת שמחמם גופו, ולכן יוצא למקום אויר), והמקרע את כסותו אימור בעל מחשבות הוא - ומתוך ששקוע בהרהוריו לא נותן לבו למה שעושה. אולם אם עשה את כולם הוי כמו שור שנגח: שור, חמור וגמל, שבזה נעשה מועד לכל הבהמות, ולא אמרינן שדוקא לג' מינים אלו הוא נוגח, והכי נמי כאן אין תולין את מעשיו כל אחד בסבה מיוחדת כנ"ל אלא תלינן שהוא שוטה.

לקמן (דף ד.) אמר רב פפא בדעת רב הונא שאם היה שומע לברייתא שאמרה "איזהו שוטה זה המאבד כל מה שנותנים לו" - הוה הדר ביה, דחזינן שאפי' באחד מהדברים חשוב שוטה. אלא שהסתפקה הגמ' האם היה חוזר רק מאופן ד"מקרע כסותו" - להשיבו בזה שוטה לחוד, ומשום שזה דומה לאופן של מאבד מה שנותנים לו, אבל משאר הדברים לא היה חוזר בו - וימשיך לסבור שלא נחשב על ידם שוטה אלא אם עשה לכולם. או דילמא מכולהו הוה הדר, והיינו שכיון שמצאנו שבמקרע כסותו נעשה שוטה בלבד, ה"ה בכל שאר הדברים המנויים יחד כאן ג"כ באחד מהם נעשה שוטה, תיקו.