[1] תחילה ניסתה הגמ' לדייק כן ממה שלא כתוב בהם מעלה מיוחדת לומר שבגדי פרושין האוכלין חוליהן בטהרת חולין הם מדרס לאוכלי חוליהן בטהרת תרומה. אכן הגמ' דחתה ראיה זו, דגם אם לא נאמר שהם כקודש דמי אלא נאמר שהם כחולין או כתרומה, לא צריך לכתוב מה דינם כיון שנכלל במעלות שנזכרו במשנה, דגבי חולין נזכר שבגדי עם הארץ הם מדרס לפרושין האוכלים חוליהן בטהרה, ואם דינם כתרומה גם נזכר במשנה שבגדי פרושין הם מדרס לאוכלי תרומה. ולכך דייקה הגמ' דין זה מהסיפא שאמרה: יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו והיתה מטפחתו מדרס לחטאת, ומדויק שדוקא לחטאת היתה מדרס אבל לא לאוכלי קודש, ש"מ שחולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו.

[2] דהינו "כלי שטף" לאפוקי כלי חרס.

[3] פי', כלי שאפשר להשתמש בו בג' מקומות - דהיינו שיש לו ג' מקומות של בית קיבול, בתוכו מאחוריו ובבית הצביטה (דהיינו מקום שתופס את הכלי בו ע' לקמן דף כב:), ולגבי תרומה הדין הוא שאם נטמא אחד מהן לא נטמאו כולם אלא הוא טמא לבדו.

[4] דכיון שלא נגע בתוכה וכלי חרס אין מטמא מאחוריו. (והתוס' בד"ה הנושא פירשו בענין אחר).

[5] דהיינו יבשים - שלא נגעו באחד מהשבעה משקים מעולם.

[6] מי שמת לו אחד מז' קרובים שצריך להתאבל עליהם - כל עוד שלא נקבר המת נקרא אונן.

[7] מי שנטהר מטומאתו ע"י טבילה, אבל צריך להביא קרבן על טומאתו כגון זב וזבה ויולדת.