[1] כן העמיד רש"י (ד"ה לזרוק) את המקרה בגמ', וע' ברשב"א שביאר דאל"כ הוי שחיטת מומר. [אמנם ע' לעיל (דף יד. תוס' ד"ה שוחט) אם יש שחיטת מומר בפעם אחת]. ובתוס' כאן (ד"ה ריש) משמע שמפרשים ששוחט ע"מ שהוא יזרוק דמה לע"ז, ולכן כתבו שמודה ר"ל דחייב מיתה. וע' בתורת הבית לרשב"א (ב"א ש"א עמ' 18), שכתב הרשב"א את שיטתו, והרא"ה שם חלק וס"ל דשחטה על דעת שיזרוק הגוי דמה מותרת.

[2] והטעם שלא פסל, דקבלה והולכה לא כתוב בע"ז. והקטרה אף שודאי כתובה בע"ז, מ"מ כיון שנעשית בסוף לא פוסל את הבשר, דאפי' בפנים לא נפסל הקרבן אם חושב בשעת הקטר החלבים על אכילת בשר מחשבת פיגול.

[3] דס"ל דמדשתק בתחילה קנה אותם, ומה שצוח כשהגיעו לידו, הוא משום שעכשיו הוא חוזר בו.

[4] רשב"ג חולק וס"ל דהוכיח סופו על תחילתו שאינו רוצה בהם, ומה שלא צווח מתחילה, משום שאומר דכל זמן שלא באו לידו למה שאצווח.

[5] אפי' שהוא אדם אלים ולא יכול להתחמק ממנו, מ"מ לא אמרינן זה עובד וזה מחשב, ולכך אין מחשבת הגוי לע"ז פוסלת לבהמה.