[1] פסק כן משום דרבי ס"ל כר' יהודה, וכן רב ושמואל, ואף שר' יוחנן ור"ל חולקים עליהם, מ"מ אביי ורבא דהם בתראי, ס"ל כרב ושמואל, דאמרו חלא לגו חמרא במשהו - אלמא מין במינו אוסר במשהו.

[2] ר"ת דוחה לראיות רש"י, וס"ל דאי הלכה כר' יהודה וכרבי דס"ל כוותיה, וגם לא כרב ושמואל, דהא ר' יוחנן חולק עליהם והלכה כמותו דמין במינו בנותן טעם. וכן ס"ל גם לריב"ל שהלכה כמותו בכל מקום דנידון בנותן טעם. ואביי ורבא דאמרו גבי חמרא גו חלא במשהו, מיירי בטבל או ביין נסך, דגם ר' יוחנן מודה בהם שאיסורם במשהו. והראיה לזה, דבסוגיין ס"ל לרבא דמין במינו בששים ולא במשהו.

[3] בזה בכל אופן אסור משום החלב הבלוע בתוכו, ואף שאפשר לומר שיצא ע"י הבישול כל החלב, מ"מ ביארו תוס' (בד"ה וכחל מן המנין) דמשום שבתחלת בישולו קודם שיצא החלב לגמרי - נאסר החלב שבכחל מפני טעם הבשר, לכך, אף שאחר שנגמר הבישול ויצא הכל - ג"כ אסור, כדין אפשר לסוחטו שאסור.

[4] כן הסיקה הגמ', ולא אומרים לשער רק במה דנפיק מיניה, שבזה יש ששים כנגדו, דהא אי אפשר לדעת כמה יצא ממנו, ועל כרחך צריך לשער בכולו.