תנן במשנה שסמוך לחשכה אסור לצאת עם כלים שאפשר שישכחו. ולכאורה צ"ב בס"ד מה הזמן של סמוך לחשכה, שבדרך כלל סמוך הוא חצי שעה לשיטת הרבה ראשונים (ולא שיטת רש"י ז"ל), ולפ"ז חצי שעה קודם השקיעה. אכן בירושלמי (ריש הלכה ב) משמע מתניא דר"ח משמע דהוא זמן מנחה קטנה. ולפ"ז הוי דין חדש לגמרי. ולכאורה קשה על כל הני ראשונים ז"ל, דלא משמע שהבבלי חולק על הירושלמי, ולמה לא נוקטים כן כהלכה (ויש באה"ל שמעורר הירושלמי, אבל לא מבאר טפי למה הראשונים לא נקטו כן, ולמה לא נחשב להלכתא.
שכרך כפול מן השמים
אהרן ברכה הי"ו, עה"ק ירושלים תובב"א
לכבוד ידידי היקר והוותיק רבי אהרן שליט"א, ברוך בואך מארץ איטליא לארץ הקודש!
א) עי' רש"י שבת ט: (ד"ה מנחה גדולה) שכתב שאפשר להקריב קרבן תמיד של מנחה כל יום מחצי שבע ולמעלה וסיים רש"י שסמוך למנחה מהתחלת שבע, ע"כ. אלמא שגם רש"י מודה שסמוך הוא חצי שעה כשאר ראשונים.
ב) לענ"ד משמע שרוב הראשונים למדו שהבבלי חולק על הירושלמי בזה שהרי רק רבינו חננאל שבת יא. הביא הירושלמי כמ"ש ביה"ל סי' רנ"ב ס"ו (ד"ה סמוך) שציינתם. ונראה הטעם משום שהבבלי לא הזכיר שמאי דתנן לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שפירושו סמוך למנחה, וא"כ מסתימת הבבלי משמע שיש חילוק בין המשנה של מחט לבין המשנה לעיל ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה, שמשנה של מחט איירי סמוך לחשיכה, משא"כ משנה של הספר איירי סמוך למנחה ולאו היינו הך. א"כ משמע שהבבלי פליג אירושלמי כי הבבלי לא הזכיר הברייתא דרבי חייא ששתי המשניות איירי במנחה ומשמע שהבבלי לא ס"ל כרבי חייא. ומאחר שכתב הרי"ף בסוף עירובין שבמקום שיש מחלוקת בין הירושלמי לבין הבבלי שסומכים על הירושלמי לכן, קיי"ל כבבלי כאן.
בהצלחה גדולה
דוד בלום
