א. משה, שפיר קאמרת!

מצאתי בביאור הגר"א (או"ח שס"ב ס"ו) שעמד ע"ז וכתב דמכאן הוציא המחבר את מש"כ שם דאם באו מתחילה שלא לדעת אע"פ שאח"כ הרגישו אין לחוש, ע"כ, שהרי בהנהו זיקי דרבא בע"כ הרגישו תלמידיו שנעשו למחיצה של בנ"א מדאסר עליהם לשבת הבאה, ואעפ"כ הותר לו להביא השקים לביתו במחיצתם באותה השבת.

ב. אלא שדבריו צ"ע, שהרי תלמידיו של רבא היו מהלכים אתו עד ביתו, וא"כ בכל פסיעה ופסיעה נעקרה מחיצה הראשונה ונעשה על ידם מחיצה חדשה, ואם הרגישו בינתיים הרי הוא מחיצה של בנ"א לדעת, שאסורה, ואמאי הביא זיקי עד לביתו במחיצתם. וצ"ל דס"ל להגר"א שמחיצה המהלכת חדא מחיצה חשיבא אחת היא, דבכל מקום שהוא שמו עליו ול"ה כמחיצה חדשה בכל פסיעה.

אלא דלפ"ז צע"ג ממש"כ בדף מג: בדלא מלו גברי וכו', שהרי שפיר יכלו להכניס את נחמיה לעירו אפי' בדלא מלו גברי ע"י מחיצה המהלכת. ובתוס' שם ד"ה אילימא הקשה כעין זה, אמאי לא עשו לנחמי' היקף חדש לב' אמות האחרונות אחר שהלך נחמי' עד מקום שהמחיצה הראשונה מגעת, ותירצו דכיון שכבר עשו בשבילו מחיצה ע"י אנשים אלו פעם אחת ידעו שלדעת כן עשו והוה לדעת, ע"כ, והשתא לדברי הגר"א עדיין יקשה אמאי לא הכניסו את נחמי' לתחום העיר ע"י מחיצה המהלכת, וא"א לתרץ כדברי התוס' דכיון שכבר עשו בשבילו מחיצה ע"י אנשים אלו פעם אחת ידעו שלדעת כן עשו והוה לדעת, שהרי לא הוצרכו לעשיית מחיצה חדשה, אלא יביאו לתוך העיר באותה המחיצה שעשו לו כבר ע"י שיהלך המחיצה אתו עד תוך העיר, כיון דס"ל דמחיצה מהלכת שמה עלי' אפילו כשהיא מהלכת, ואמאי לא התירו להכניס את נחמי' לתחומו ע"י מחיצה מהלכת כמו שהתיר רבא להכניס זיקי בכה"ג, וצ"ע. ומצאתי שכבר הקשה כן הרא"ש בתשובותיו (סוף כלל ב') לרבינו שלמה (בן אדרת, הרשב"א - ותשובת הרשב"א אליו לא הגיע לידינו).

וי"ל בדוחק דאף אי נימא דבזמן שהמחיצה מהלכת שמה עליו, היינו דוקא כ"ז שהיא מהלכת, אבל הכא, שהמחיצה נעשתה לצורך נחמיה ע"י שעמדו סביבותיו ורק אח"כ התחילו ללכת אתו לכיוון העיר, ודאי מחיצה חדשה חשיבא בשעה שהיא מתחלת ללכת. והשתא א"ש, דבהנהו זיקי שפיר עביד רבא לאתויינהו במחיצה של בנ"א כיון שהמחיצה היתה מהלכת מהשעה שעקר אותם עד השעה שהגיע לביתו, אבל בעובדא דנחמי' הרי מתחילה כשעשו את המחיצה סביבו שלא לדעת מסתמא עמדו שם בלי להלך שהרי נחמיה עצמו עמד במקומו והם עמדו סביבו, ורק אחר שנחמי' יצא מד' אמותיו לכוון העיר אז הלכה מחיצתו אתו,(שהרי מסתמא עמד נחמיה כבר בסוף ד' אמותיו לצד העיר ובפסיעתו הראשונה לכוון העיר כבר יצא מד' אמותיו), וא"כ ברגע שהתחיל נחמיה ללכת, עוד לפני שהמחיצה עצמה תתחיל לילך אתו, כבר ירגישו התלמידים שיצא מתחומו ע"י שעשו לו מחיצה של בנ"א וקדמה ידיעתם להליכתם, וכיון שכן מחיצתם המהלכת - שהיא כמחיצה חדשה כנ"ל, כיון שנעקרה מחיצתם העומדת במקומו ועשו במקומו מחיצה המהלכת - חשיבא לדעת, ודוק.

ג. והנה, כל זה כתבתי ליישב את סברת הגר"א בהגהתו הנ"ל (ואת סברת הרא"ש בתשובתו הנ"ל), אבל יש להוכיח מדברי הרבה מרבותינו הראשונים שלא למדו כן, דבשו"ע שם (סעיף ה') איתא, וז"ל, אם קרוב הדבר שידעו כגון שעשה מהם מחיצה פעם אחת לא יעשה מהם מחיצה עוד, ע"כ, ומקורו בדברי המרדכי כאן (סימן תצ"ח) בשם מהר"ם, שהוכיח כן מדאסר רבא להביא זיקי בפעם השניה, וז"ל, אע"ג דהוו להו שלא לדעת, [חיישינן] שמא ירגישו בדבר קודם שיספיקו לגמור הדבר, תדע מדלא קאמר הו"ל "לדעת" ואסיר אלא קאמר הו"ל "כלדעת" ואסיר, עכ"ל. ומבואר בדבריו דס"ל דבהנהו זיקי דרבא לא הרגישו תלמידיו בדבר בפעם הראשונה, דאילו הרגישו היה אסור לטלטל בו אפילו בפעם הראשונה, וכמו שהערת ומ"מ אסר להם רבא לעשות לו מחיצה בשבת הבאה מפני החשש שמא ירגישו בדבר כיון שכבר נעשו בשבילו מחיצה של בני אדם בשבת הראשונה. ונראה שכוונתו לפרש דבזמן מועט שהלכו עם רבא מרה"ר עד ביתו בשבת הראשונה אין מקום לחוש שיודע להם, אבל לשבת הבאה חשש שנודע להם ביני ביני והוה מחיצה לדעת.

ונראה דאף לדברי מהר"ם אם באו מתחילה שלא לדעת ואח"כ הבינו שהובאו שם לעשות מחיצה מותר לטלטל על ידם, ואף שלדבריו אין להוכיח כן מעובדא דזיקי דרבא מ"מ יש להוכיח כן מעובדא דנחמי', דתלמידי ר"ח בודאי הרגישו בדבר מיד כשראו לנחמי' יוצא מד' אמותיו לכוון העיר ואעפ"כ הותר לו לחזור עד העיר במחיצתם, ומה שהעמיד מהר"ם עובדא דזיקי דרבא בדלא הרגישו בטלטולו כל זמן שהם היו מהלכים הוא משום דאיהו ס"ל דבמחיצה המהלכת של בנ"א בכל פסיעה ופסיעה חשיבא כעשיית מחיצה חדשה (וכדמוכח מדלא עשו לנחמיה מחיצה מהלכת של בני אדם, כמו שהקשה הרא"ש בתשובותיו), ולכן אילו היתה לדעת בשעת מעשה היה אסור לטלטל בתוכם, וק"ל.

(ונראה שהגר"א בעצמו חזר בו מסברתו שכל זמן שהמחיצה מהלכת חדא מחיצה היא שהרי בסעיף ה' (שם) הביא מקור לדברי המחבר שאסר אם קרוב הדבר שידעו כו' מעובדא דזיקי דרבא, וכדברי המהר"ם הנ"ל, הרי דס"ל דבהנהו זיקי שלא לדעת היתה בשבת הראשונה, וצ"ע.)

ד. ובדברינו אלה יתבארו לענ"ד דברי רש"י התמוהים בעובדא דהנהו זיקי, שכתב שם וז"ל, זיקי, נודות ושל רבא היו, ע"כ, והוא תמוה, דמי גילה לו שלא היו נודות אלו של הפקר שהונחו ברה"ר, ורבא מן ההפקר לקחם, ומה ראה להדגיש דשל רבא היו, וכבר עמד ע"ז בהגהות היעב"ץ ובאחרונים. עוד יש להעיר ממש"כ רש"י שם בד"ה בהדי דאתו רבא כו', נטלן שמש והביאן בתוך מחיצות הבאין, עכ"ל, וצ"ע מנלי' שהשמש לקחן, והלא מלשון הגמ' "בהדי דאתא רבא מפרקיה אעלינהו ניהליה", משמע להדיא שרבא בעצמו הביאם.

והנראה בזה שהוקשה לרש"י כקושייתך, וס"ל דבכל פסיעה ופסיעה של המחיצה המהלכת חשיבה כמחיצה חדשה וא"כ אם לקחן רבא בעצמות, כיון שעיני תלמידיו ודאי היו תלויות בו - שהרי כל עצמם לא באו אלא ללוותו - הרי מיד שיראוהו מטלטל ברה"ר יבינו שהם הם מחיצתו ובפסיעה הבאה תהיה מחיצת בני אדם לדעת ויאסר לו לטלטל בו עד ביתו, ולכן פרש"י שהשמש לקחם, ולא רבא בעצמו, והשמש נזהר לקחת אותם בצורה שלא יכירו בו תלמידי רבא שעושים המחיצה, ומ"מ חשש רבא שבמשך השבוע יצא הקול שהובאו הזיקי ביתו בשבת ויבינו שהיה זה ע"י מחיצה של בני אדם ובשבוע הבא יהיה לדעת ולכן אסר על השמש לקחתם לשבת הבאה.

ובזה יבואר גם מש"כ רש"י דהנהו זיקי של רבא היו, ולא היו של הפקר, דאילו היו של הפקר הלא הו"ל להשמש לקחת אותם לעצמו וא"כ אמאי הביאום לביתו של רבא (כדאיתא בגמ' דבהדי דאתא רבא מפירקא "אעלינהו ניהליה"), ובע"כ שהזיקי היו של רבא ולכן לא לקחם השמש לעצמו אלא הביאום בשביל רבא, ודוק היטב.

בברכת התורה,