רש״י ד״ה מתני' אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בחזרת ובתמכא ובעולשי' ובחרחבינא ובמרור - כולהו מפרש בגמ'
עיין מהרש״ל בחכמת שלמה ״אלו ירקות וכו׳ חובתו הס״ד״
וקשה מדוע העתיק רש״י תיבות ״אלו ירקות״ כו׳
גם יש לדקדק בלשונו שנקט ״אלו״ בלא ו׳ וגם השמיט תיבת ״בפסח״
ואפשר לומר דחדא מתורצת בחברתה שכוונת רש״י שיש לגרוס אלו בלי ו׳ וגם ל״ג תיבת בפסח, עיין צל״ח ריש פרק ואלו עוברין שהעיר על לשון ואלו בו׳ וגם העיר על תיבת פסח שמיותר הוא. וע״ע רש״י לעיל לה. אלו דברים כו׳.
החותם בכבוד רב,
שמואל דוד
לכבוד ידידי הרב המתמיד והמעמיק הר"ר שמואל דוד בערקאוויטש נר"ו,
במסכת פסחים (לט.) תנן, ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחזרת בתמכא ובחרחבינא ובעולשין ובמרור, יוצאין בהן בין לחין ובין יבשין אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין, ומצטרפין לכזית, ויוצאין בקלח שלהן, ובדמאי ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו: ע"כ.
ופירש רש"י וז"ל, אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בחזרת בתמכא ובעולשין ובחרחבינא ובמרור. כולהו מפרש בגמרא: כבושין. בחומץ: שלוקין. מבושלין הרבה מאד עד שנימוחין: מבושלין. כדרך בישול: ומצטרפין לכזית. אם אין לו מאחד מהן כזית, אבל יש לו מזה חצי זית ומזה חצי זית, מצטרפין זה עם זה כדי לצאת ידי חובתו: בדמאי ובמעשר ראשון כו'. אבל בטבל לא, ואף על גב דמעשר ירק דרבנן, הויא לה מצוה הבאה בעבירה וכו': עכ"ל.
והקשה מע"כ, מאי האי דנקט רש"י בדיבור המתחיל לשון "אלו", והא אנן "ואלו תנן, וצ"ב, עכ"ק.
עוד הקשה מע"כ, אם כבר האריך רש"י להביא כל הלשון של תחילת המשנה עד סוף רשימת הירקות הכשירות למצות מרור, מה זה שהשמיט דוקא מלת "בפסח", והא אדרבה כל ענין משנה זו הוא להורות דיני חובת אכילת מרור בפסח, וצ"ב, עכ"ק.
ובאמת גם לולא קושיית מע"כ קשה להבין, למה האריך רש"י להביא לשון ארוך של "אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו", ולא כתב עליהם שום פירוש וביאור, איזה צורך יש לזה ומה הרויח בזה.
ומאידך גיסא קשיא, איזו תועלת יש להאריך לגבי יציאת אדם ידי חובתו, אם אינו מסביר כלל איזו חובה, ואדרבה הרי המלה היחידה שיש במשנה שמרמז אל מצות מרור היא "בפסח", ודוקא מלה זו השמיט מהעתקתו, וצ"ב.
והנה בפירושו בהמשך המשנה ביאר רש"י שמדובר כאן במצוה גמורה, שהרי נאמר בה דין של מצוה הבאה בעבירה, ואפילו בעבירה דרבנן כגון טבל בירקות שייך פסול זה, אבל גם שם אינו מזכיר איזו מצוה היא לאכול ירקות, הלא דבר הוא וצ"ע.
ובכלל קשה להבין לשון המשנה עצמה, שמזכירה ענין חובת ירקות בפסח מבלי לפרט איזו חובה, ולא עוד אלא שמביאה רשימה עם ירק אחד הנקרא "מרור", והרי "מרור" הוא שם המצוה בלישנא דרבנן, עד כדי כך שמטבע הברכה על עשיית המצוה הוא "וצונו על אכילת מרור", ובהגדה של פסח אומרים "מרור זה שאנו אוכלים על שום מה", ולקמן (קטז:) תנן, "מרור על שם שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים", ואף על פי כן קוראים לאחד מן הירקות "מרור", ואין מעלה לקחת אותו ירק דוקא, ונמצא שיש משנה על מצות אכילת מרור שאינה מזכירה לשון "מרור" לגבי המצוה עצמה אלא לתאר אחד מן המינים הכשרים, וצ"ע.
ואם באנו לתמוה על פירוש רש"י במשנתינו, הרי אבוהון דכולהו הוא מה שפירש לגבי דין צירוף של שני מינים למצות מרור, שזה שייך רק "אם אין לו מאחד מהן כזית אבל יש לו מזה חצי זית ומזה חצי זית", וזו חומרא נפלאה שלא שמענו בשום צירוף אחר, דמהני רק אם אין לו כזית ממין אחד, הלא דבר הוא וצ"ע.
ואין לדחוק ולומר שלשון זה לאו דוקא, שהרי היה יכול לומר "חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרפין" ולא היה חסר כלום, ועל כרחך שכל האריכות לתלות ביש לו ואין לו הוי דוקא, וצ"ע כנ"ל.
והנה במשנה הקודמת (לה.) תנן, אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשבולת שועל, ויוצאין בדמאי ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו, ובמעשר שני והקדש שנפדו, והכהנים בחלה ובתרומה, אבל לא בטבל ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו וכו': ע"כ.
ופירש שם רש"י וז"ל, אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו. משום חובת מצה בלילה ראשונה, שהוא מחוייב לאכול מצה, כדכתיב (שמות יב) "בערב תאכלו מצות": יוצאין בדמאי. תבואה הנלקחת מעם הארץ, והיא נקראת דמאי, ספק עישרה ספק לא עישרה, וחייבו חכמים להפריש מעשרותיה מספק, ואם אכל מצה ממנה ולא הפריש מעשר ממנה יצא: ובמעשר ראשון. של לויים: שנטלה תרומתו. תרומת מעשר לכהן, ומכאן ואילך המעשר מותר לזרים: והכהנים בחלה ובתרומה. אבל ישראל בתרומה לא, כדיליף לקמן (לה:) "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות", מי שאינו מוזהר על חימוצו אלא משום חמץ אתה יוצא בו חובת מצה, יצא זה שאסור מחמת איסור אחר: ולא במעשר שני. חוץ לירושלים: עכ"ל.
וגם שם יש לעמוד, שמאריך רש"י להעתיק בדיבור המתחיל את כל הפתגם של "אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו", ואינו מובן איזה צורך יש לזה ואיזה ריוח יש מזה, וצ"ב.
ועוד קשה שם מעין קושיית מע"כ כאן, שאחרי כל האריכות הזאת הרי הוא משמיט דוקא מלת "בפסח", וצ"ב.
אמנם שם יש לו דיבור ארוך לבאר איזו חובה היא, "משום חובת מצה בלילה ראשונה", וגם זה דבר מוזר הוא שמזכיר לילה ראשונה ואינו מסביר לאיזה חשבון היא ראשונה, וגם מביא מקרא האומר "ערב תאכלו מצות", ואינו מסביר איזה ערב. הרי שלא רק שהוא משמיט מלת "בפסח" מלשון המשנה, אלא שהוא מונע את עצמו מלהזכיר ענין פסח או חג המצות לגבי המצוה, וצ"ע.
[והנה מצאנו ברש"י תיאורים שונים למצוה זו, כמו בגיטין (י.) וז"ל, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. משום חובת לילה הראשון שהוא חייב לאכול מצה המשתמרת כדכתיב "בערב תאכלו מצות", ובקידושין (עו.) וז"ל, ואדם יוצא בה. בלילי יום טוב הראשון שהמצה חובה, ובחולין (ד.) וז"ל, (מצת כותי) מותר. לאוכלה ולא חיישינן לחמץ בפסח: ואדם יוצא ידי חובתו. שהכתוב קבעו חובה לאכול מצה בלילה ראשונה דכתיב "בערב תאכלו מצות": עכ"ל.
הרי שבכולן הזכיר או לשון פסח או לשון יום טוב, אבל כאן כותב "לילה ראשונה" בלי להזכיר פסח או חג המצות או יום טוב.]
וגם באותו דיבור של רש"י יש אריכות מוזרה, במה שמוסיף באמצע הדיבור "שהוא מחוייב לאכול מצה", אחר שכבר אמר שאנו עוסקים בענין "חובת מצה בלילה ראשונה", וצ"ב.
וכן יש לעמוד על מה שפירש רש"י לגבי ישראל בתרומה שאינו יוצא ידי חובתו, כדיליף בגמרא (לה:) "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות", מי שאינו מוזהר על חימוצו אלא משום חמץ אתה יוצא בו חובת מצה, יצא זה שאסור מחמת איסור אחר.
ואינו מובן, למה קפץ להביא הך טעמא לגבי דבר שאינו נזכר במתניתין אלא מדיוקא, דתנן "והכהנים בחלה ובתרומה" והוא מדייק "אבל ישראל בתרומה לא", והא הך טעמא הוא יסוד הפסול בכל מה ששנינו בפירוש "אבל לא בטבל ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו", ולמה הביא רש"י את הדרשה על הדיוק ולא על המפורש, וצ"ב.
ובגמרא לעיל שם (לה:) פריך, איך יוצאין בדמאי והא לא חזי ליה, ומפרש שם רש"י וז"ל, דמאי הא לא חזי ליה. ואמרינן לקמן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבדו אתה יוצא בה לשום מצה, יצא מי שיש לו איסור אחר, אי נמי, הויא לה מצוה הבאה בעבירה: עכ"ל.
הרי שבגמרא שם כבר דאג רש"י להסביר שחוץ מהדרשה של "מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ" יש פסול של מצוה הבאה בעבירה, וכמו שפירש במשנתינו לגבי פסול ירקות של טבל למרור שהוא מטעם מצוה הבאה בעבירה, ותימה, למה במשנה שם לגבי ישראל בתרומה ובחלה נקט רק דרשה של "מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ", וצ"ע.
ובלשונות המשניות יש לעמוד, למה במשנה הראשונה לגבי מצה מאריך תנא להביא את הפסולים "לא בטבל ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו".
אבל במשנה שלנו לגבי מרור סומך על הצד החיובי שיוצאין "בדמאי ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו", וסומך על הדיוק שמבינים שאין לצאת ידי חובת מרור לא בטבל ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו, ואינו שונה כן בפירוש, וצ"ע.
והנראה מבואר מכל זה, שהבין רש"י שהרי ממה ששנינו שם אלו "דברים" ולא "מיני דגן", רואים שבאמת אין תנאי של מיני דגן מצד שם "מצה", והא דבעינן חמשת מיני דגן הוא מצד שם "לחם", וכסגנון הברכה באכילת מצה שמברכים "המוציא לחם מן הארץ".
ועיקר המצוה של "מצה" נאמר על סוג לחם, דהיינו שבשעה שאופים את הלחם יש להוציאו מהר בתורת "מצה" ולא להניח אותו בתנור עד שיגיע לידי "חמץ", שהרי חמץ הוא דבר האסור בפסח אבל מצה היא דבר המותר, ולא עוד אלא שבלילה ראשונה הרי היא חפצא דמצוה.
ונמצא ששם זה של "מצה" אינו מחייב מיני דגן מצד עצמו כנ"ל, אלא שהוא דבר הנוצר על ידי המעטת והפסקת תהליך האפייה של סידורא דפת, לגמור את הלחם ולקרוא עליו שם "מצה", במקום לתת לו להמשיך באפייתו עד שיתחמץ.
וכל זה נכלל בלשון הדרשה שמביא רש"י במשנה דלעיל, "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, מי שאינו מוזהר על חימוצו אלא משום חמץ אתה יוצא בו חובת מצה, יצא זה שאסור מחמת איסור אחר", פי' שהוא מכין את הלחם באופן שהוא עוצר את האפייה לפני שהוא מגיע לידי חמץ משום שחמץ יהיה אסור והוא צריך להכין דבר של מצוה והיתר.
והיינו טעמא דסיפא דמתניתין שחוזר ומפרט "לא בטבל ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו", אף על פי שהיה ניתן ללמוד כל זה מדיוקא דרישא דתנן שיוצאין במעשר ראשון שנטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו, ואיכא למידק שבלי נטילת תרומה ובלי פדיון הקדש ומעשר שני פסול, וכדחזינן במתניתין דידן דסמכינן אדיוקא ואין מאריכים כן.
וביאור הדבר, ששם בהכנת מצת מצוה הרי עצם הכנת חפצא של מצה מחייב שלא להביא דבר איסור, שצריכים להכין מצה באופן שלא יהיה כאן דבר האסור בסוף האפייה, מה שאין כן במרור במתניתין דידן שאין כאן אלא חסרון צדדי [וכללי בכל המצוות] של מצוה הבאה בעבירה.
וזהו שהביא רש"י דרשה זו שם, כבר בדיוקא דרישא דתנן "והכהנים בחלה ובתרומה" והוסיף לדקדק "אבל ישראל בתרומה לא", שהרי דרשה זו היא היסוד להמשך המשנה, ולזה מוצא לו רש"י מקום בסוף הרישא מדיוקא, ומשם הוא קובע מקור וביאור לסיפא דמתניתין.
ולזה אין טעם להביא בפירוש המשנה דלעיל, שיש צד אחר לפסול מטעם מצוה הבאה בעבירה, שהרי עיקר הפסול במצה נלמד מדרשה זו, שיש כאן חסרון בעצם ההכשר של עשיית מצה ובעצם הצורה של חפצא דמצה, וכל סדר והמשך המשנה בנוי על זה, וכש"נ.
אבל כשהגמרא מקשה דדמאי הא לא חזי ליה, שפיר פירש רש"י שיש כאן מקום קושיא משני טעמים, א' דבעינן מי שאינו מוזהר על חימוצו אלא משום חמץ, ב' מצוה הבאה בעבירה.
ואמנם כל זה נכון משום שיש חובת אכילת מצה בלילה הראשונה של יום טוב, עם דיני שימור ועשייה, שאז ניתן לומר שדרשה כזו של "מי שאינו מוזהר על חימוצו אלא משום חמץ" מחדשת תנאי בחפצא דמצוה של מצה בלילה ראשונה. וזהו ענין הלשון הארוך שרש"י מעתיק, "אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו", פי' האדם לוקח דברים הללו ומכין אותם לצאת בהם ידי חובה.
אבל אם אין אכילת מצה אלא תנאי באכילת קרבן פסח, כמו בפסח שני שאין בו מצות מצה, אלא דין של אכילת פסח על מצות ומרורים, אז נקט רש"י לפי הבנת פשוטה של המשנה [ואם זה קיים למסקנת הסוגיא נדון במכתב אחר בל"נ], שאין מקום לתנאי זה בהלכות הכנת מצת מצוה.
וזהו שהקפיד רש"י לומר שהחובה היא "חובת מצה בלילה ראשונה", והוסיף "שהוא מחוייב לאכול מצה כדכתיב (שמות יב) בערב תאכלו מצות", פי' גם מי שאינו חייב בקרבן פסח משום טומאה או דרך רחוקה חייב לאכול כזית מצה כמצוה העומדת לעצמה, ואז שייך לפרש שיש כאן משנה השנויה על יצירת חפצא של מצה וחפצא של מצוה.
ומעתה הגענו לפשר דבר השמטתו המוזרה של מלת "בפסח", שאינו מעתיק אותה עם לשון המשנה, וגם אינו מוסיף בביאורו שלומדים הלכות פסח או יום טוב או חג המצות, והטעם מבואר כנ"ל, שהוא רוצה להתרחק מהבנה מוטעית שזה ענין השייך לקרבן פסח.
והנה במשנה שלנו לגבי ירקות, הבין רש"י גם כן כדוגמת אותה משנה, שהרי באמת אין דבר בטבע הנקרא "מרור" כמו שאין דבר בטבע הנקרא "מצה", ולא עוד אלא שגם אותו ירק שרגילים לקרוא "מרור" בלשון עממי בחיי יום יום אינו מסוגל יותר לקיום מצוה זו משאר ירקות שברשימה זו.
וגם כאן יש שם הלכתי של "מרור" המגדיר את החפצא של המצוה, אלא שאינו בא על ידי בישול או אפייה כמו שם "מצה", ולזה תנן שאין יוצאים בשלוקים או אפילו במבושלים כרגיל, אלא מלקטים ירקות הגדילים באדמה שיש להם טעם מר ואוכלים אותם חי, וזהו קיום של מצוה זו, הנקראת "מרורים" בלשון הכתוב ונקראת "מרור" בלשון חז"ל, וכן בברכת המצוה אומרים על אכילת מרור.
אלא שאם כן אינו מובן למה יש כאן משנה מעין המשנה הקודמת לגבי מצה, והא אין עושים תיקון בגוף הירק להגיע לקיום המצוה, וצריך לומר שזה עצמו ענין ההכנה למצוה, שלוקחים אחד מירקות הללו וקובעים עליו שם "מרור" למצוה, וגם אם לא הצריכו קריאת שם בפה ממש, יש כאן דין הכנה לבחור ירק לקיום המצוה, ולא עוד אלא שגם הירק הנקרא "מרור" בפי העם צריך הכנה זו אם רוצה לקיים בו את המצוה.
וזהו פשר דבר הדיבור המתחיל הארוך של רש"י שהעתיק "אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בחזרת בתמכא ובעולשין ובחרחבינא ובמרור", פי' שצריכים לבחור אחד מאלו ולהכין אותם לחובת מצוה זו, ולא איכפת לן מה שמו בלשון העם, שהרי צריכים ליצור ממנו חפצא של מצות "מרור" על ידי הכנה לצאת בו ידי חובה.
וזה נכון עד כדי כך, שחידש רש"י שאף על פי ששנינו ששייך צירוף של שני מינים, היינו דוקא "אם אין לו מאחד מהן כזית אבל יש לו מזה חצי זית ומזה חצי זית", שבודאי אם יש לו כזית ממין אחד קורא עליו שם "מרור" למצוה ולצאת ידי חובתו ממנו, וזהו חפצא של מצוה שלו, ורק בדיעבד אם אין לו, אז יכול לעשות צירוף משני מינים להגיע לכזית, ואז קובעים שם "מרור" על אותו כזית מצורף.
ומסתבר שרואה רש"י בזה יישוב למה שיש להעיר, למה במשנה הקודמת לא נאמר שחמשה מיני דגן מצטרפין זה עם זה, והבין רש"י שאם עושה מצה מעירוב של חיטין ושעורין, אין צורך לדין צירוף, שהרי יש כאן מין לחם שלא נתחמץ, ואין שמו של אותו מין קובע בחפצא של מצה, ורק לגבי מרור צריכים לקחת מין ירק ולעשות אותו "מרור" של מצוה.
ועל כל פנים אחרי שזכינו להבין שגם משנה זו לגבי מרור בא להגדיר חפצא של מצוה, צריכים לומר דקסבר הך תנא שיש מצוה נפרדת של אכילת מרור חוץ מאכילת פסח, וגם מי שפטור מפסח חייב במרור מדאורייתא כמו במצה, ואף על גב דדרשינן לקמן (קכ.) שמרור בזמן הזה מדרבנן משום שבזמן שאין פסח אין מרור, מכל מקום בזמן הבית מצוה בפני עצמה היא כמו מצה.
ושוב מבואר למה לא נקט רש"י לשון "בפסח" בפירוש משנתינו, שהרי נהג כאן כמו שנהג במשנה הקודמת, שהשמיט מלה זו מהעתקתו כדי שלא תטעה לפרש שהמצוה תלויה באכילת קרבן פסח ולא בזמן של חג הפסח.
וגם נקט "אלו" ולא "ואלו", שלשון "ואלו" נוטה למשמעות שיש מצוה אחת של "מצות ומרורים" הטפילה לאכילת הפסח, שיש כאן אות וא"ו המחבר את שתי המשניות להדדי, ועדיף ליה לרש"י למינקט "אלו" כדי לברר שדנים על מצות מצה לעצמה ועל מצות מרור בעצמה, ואינן תלויות באכילת קרבן פסח דוקא, וכש"נ.
עד כדי כך, שבחר לעצמו דרך השתיקה לגבי חובת מרור בליל פסח, ולא ביאר אותה כלל, שהוא סומך על מה שפירש לגבי מצות מצה בלילה ראשונה במשנה הקודמת, וממילא מבינים שלשון "על מצות ומרורים" היינו מצה מצוה לעצמה ומרור מצוה לעצמה.
יעקב משה המניק