":אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצווה" (מסכת יומא כב, ע"ב).
לכבוד תלמידי חכמים,
רציתי לדעת האם מימרא זו היא הלכה? אם כן מה משמעותה? מדוע אסור למנות את ישראל?
ממחקרי בסוגיה זו אני מוצא ערפל גמור בדברי המפרשים - כאילו מסתתרת כאן אמת עמוקה שאינני מתחיל לתפוש. אודה לכם אם תפנו אותי לספרות המפרשת את הסוגיא.
אני קורא אנגלית כעברית ואם נוח לכם לשלוח תשובה באנגלית אין בעיה.
בתודה מראש מקרב לב ובברכת פסח כשר ושמח,
איתן
Etan Bloom, Tel Aviv, Israel
מימרא זו נפסקה להלכה בכל הפוסקים. אלא שנחלקו בפרטי דינים מסוימים, כגון מנייה ע"י דבר אחר שלא לצורך, וכן דנו על ספירה בכתב וכו'.
תוכל למצוא מקורות לצד ההלכתי בספרי פוסקי זמננו: שבט הלוי ח"א לד ח"ו כ ח"ט לה; קובץ עלה יונה (לר"י מרצבך) עמ' קלט. שם מובאים דברים מפוסקים קודמים.
עוד בענין זה - ע' בפירוש הרמב"ן ר"פ כי תשא; רד"ק שמואל-ב כד.
בעיקרון ידוע מדרז"ל בכמה מקומות שאין הברכה שורה בדבר המנוי, ובעיקר באנשים מישראל שאינם נתונים תחת הטבע והגבול, אין להכלילם תחת מנין וסכום כוללני, משל כאילו היו בעלי חיים שאין משמעות יחודית לפרט רק לסך הפרטים.
ועוד, כל דבר רוחני הריהו עומד לעצמו ואינו חלק מכלל. נמצא שע"י המנין מורידים אותו ממדרגתו האמיתית ומתיחסים אליו כאל בשר ודם בלבד בלא נשמה.
יוסף בן ארזה