[1] בכללות הסוגיא מבואר שיש ג' סוגי הקדש: א) קדושת דמים לבדק הבית, ב) קדושת דמים למזבח, ג) קדושת הגוף (למזבח). ובדין קדושת דמים נתבאר ש"נידון בכבודו", כלומר, שאם הוא אבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך או דמי כולו, ואם אינה תלויה בו - ואמר "דמיו עלי", נותן דמי האבר שנדר. בקדושת מזבח לא נתחדש דין "נידון בכבודו", אולם יש לדון בו מדין פשטה קדושה בכולה. ויש בו שני סוגים, יש קדושת דמים למזבח, ודין זה יתבאר להלן. ויש מקדיש בהמה בקדושת הגוף למזבח, וזה הנידון כאן.

[2] ותמכר לצרכי עולות. פי', שיחפש אדם שחייב עולה וימכור לו את הבהמה הזאת, ויוריד לו מהמחיר את דמי הרגל, היות שהרגל כבר קדושה ולא יכול למכור אותה. ומיירי שהקונה את העולה אמר בהקדשו: "הרי עלי עולה בחייה", שבזה שהתחייב בבהמה כמו שהיא יכולה לחיות, ובהמה יכולה לחיות בלא רגל, דאם לא כן, לוקח זה נמצא מקריב עולה חסרה.

[3] פי', הסתפק רבה אם היא תהיה קדושה גם בקדושת הגוף, והספק האם אמרינן תרי מגו, כגון כאן דאיכא למימר מגו דקדשה מקצתה קדשה כולה, ומגו שקדשה קדושת דמים קדשה ג"כ קדושת הגוף, או לא אמרינן תרי מגו, ולא נפשטה בעייתו.

[4] וקדוש רק ראשה של הבהמה בקדושת דמים, וזהו הדין של הברייתא לעיל (דף ד:) שאמרה: ראש פרה הקדש אין להקדש אלא ראשה. והגם שגם כאן בבעלת מום איבעיא לרבה אי אמרינן שתפשוט קדושה בכולה - להתפס כולה בקדושת דמים. מ"מ אחר ששמע לברייתא הנ"ל לא מיבעיא ליה. וסברת הברייתא היא, שדוקא בתמימה יש צד לומר שתפשוט קדושה בכולה, כיון שסו"ס יכול לחול בה קדושת הגוף, אבל בבעלת מום או בדבר שאינו ראוי להקרבה שלא חזו לגופייהו, בזה פשיטא שלא קדשה כולה.

[5] מבואר בגמ' שה"ה גבי כלי שהעריכו - נחלקו בזה ר"מ ורבנן. ובאחרונים דנו מה הדין אם העריך לטומטום ואנדרוגינוס. הברכת הזבח ס"ל שבזה מודה ר"מ שלא אמר כלום, דהרי כל טעמו הוא "דאדם יודע שאין דמים לבן חדש וגמר ואמר לשם דמים", וא"כ בטומטום ואנדרוגינוס שאדם טועה בדינם וחושב שיש להם ערך - לא אמר כלום, והרש"ש חולק וס"ל שגם בהם לר"מ אם העריכן נותן את דמיהם.

[6] דהנה מבואר בגמ' דטעמו דר"מ הוא, "דאדם יודע שאין ערכין לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים". וע' רש"י (בעמוד ב', ד"ה קא משמע לן), וז"ל: דלא אמרינן דטעה, אלא ודאי יודע וכו', ולדמים נתכוין, עכ"ל. מבואר שדוקא במקום שיש לומר שודאי יודע, אבל אם אין לומר כן גם ר"מ מודה.

[7] אמנם התוס' (בד"ה אדם) חולקים, וכתבו, וז"ל: דאפילו אינו יודע מ"מ דעתו על פי מה שתיקנו חכמים הלשון, עכ"ל. וביאור דבריהם, ע' בהגהת הר"ש טויבש, והעולה מדבריו: דר"מ אומד את דעתו שרצונו שהקדש יהנה ממנו, וכיון שכן דעתו שיועיל כפי איך שתקנו חכמים את הלשון ובאיזה לשון שמועיל. [ולכאורה לפי זה אם חשב כשהעריך את הקטן שהוא יותר מבן חדש ונתברר שהוא פחות מבן חדש - ג"כ יצטרך לתת לפי תוס', וצ"ע. וע' שפת אמת].

[8] וחידש רב בזה, דאף שי"ל שטועה וסובר שיכול להחיל קדושה בבהמה עכשיו, וכשיקנה אותה יקריבה, ולא נתכוין כלל להקדיש דמיה אלא נתכוין להקדיש גופה, וזה אינו יכול לעשות, והו"א דלא אמר כלום, קמ"ל שאדם יודע שלא יכול להחיל שום הקדש על דבר שאינו שלו, ולא נתכוין להקדש גופה אלא דמיה.

[9] כלומר, ואפי' לר"מ שסובר שמשנים את דברו, שאם אמר "ערך" מפרשים שהכוונה "דמי", היינו דוקא לפרש באותו סוג נדר. ר"ל, דערכין ונדרים שניהם הם חיוב דמים, ובזה שייך לומר שטועה ואנחנו נפרש דבריו. אולם כשאומר "הרי זו עולה" אין זה בכלל נדר של חיוב דמים אלא נדבה - שמקדיש בהמה זו לקרבן, ואין עליו אפי' אחריות דמים. ולכך רק כשאומר "הרי עלי" שיש בזה גם אחריות דמים, אז שייך לפרש את דבריו שאין כוונתו להקדיש הגוף אלא להקדיש דמים.

[10] באופן זה שוה הדין בין לר"מ ובין לר"י - שלא אמר כלום, אלא ששונה הטעם. דלר"מ הטעם משום שעכו"ם לא מעריך, ולכך לא יכול להעריך את עצמו. ואילו לר' יהודה הטעם משום שעכו"ם לא נערך, ולכן הוא לא נערך גם ע"י עצמו.

[11] הנה בעובד כוכבים מצינו בתורה מיעוט - "בני ישראל", וריבוי - "איש", וס"ל לר"מ לדרוש "בני ישראל" למעט עכו"ם שאין מעריך, ולדרוש מ"איש" לרבות לעכו"ם שנערך - ולא להיפך. והטעם, מפני שמצינו שריבה הכתוב בנערכין על המעריכין בחרש שוטה וקטן. וס"ל לר"מ דאף שריבה הכתוב גם במעריכים על הנערכים בטומטום ואנדרוגינוס [שמעריכים ולא נערכים], מ"מ חרש שוטה וקטן הם שלשה ואילו טומטום ואנדרוגינוס הם רק שנים - יקר הערך.

[12] ר' יהודה ס"ל שריבוי ד"איש" בא לומר שעכו"ם מעריך, והמיעוט ד"בני ישראל" בא לומר שעכו"ם אינו נערך. והטעם, דמצינו שריבה הכתוב במעריכין על הנערכים בטומטום ואנדרוגינוס. ומה שריבה בנערכים בחרש שוטה וקטן, זה לא חשוב ריבוי כלל, דהא הטעם שאינם מעריכים הוא משום שאינם בני דעה ולכך גם הם לא מקדישים ולא נודרים, ואינו מיעוט מיוחד בפרשת ערכין כטומטום ואנדרוגינוס.

[13] ודייקו התוס' (ד"ה אלא), דלא רק שאין מעריכין לר"מ, אלא אינם מקדישים בכלל לבדק הבית, דהא אין במשמעות הפסוק שדוקא ערכין לא יקבלו מהם, אלא משמע כל דבר. אמנם הקשו תוס', שלפ"ז איך אמרה המשנה: "וזה וזה מודים שנודרין ונידרין", הרי שעכו"ם מקדישים לבדק הבית. ודוחק לומר "שנודרין ונידרין" הכוונה למזבח, דהא דומיא דערכין שהוא לבדק הבית. ולכך חידשו תוס' שבמסקנא שאמר רבא שהטעם שלא קבלו בזמן עזרא הוא משום רפיון ידים, זה לא רק לר' יהודה אלא גם לר"מ, וחזר בו רבא ממה שאמר בתחלה דהלכתא כר"מ מקרא ד"לא לכם ולנו", ואה"נ שלא לומדים מהפסוק הזה שאין מקבלים מעכו"ם לבדק הבית. ומה שאמרה הברייתא שמועלים בקדשי עכו"ם לבדק הבית, אתיא נמי כר"מ, ורק ס"ל לר"מ דאיכא גזה"כ ד"בני ישראל" למעט עכו"ם מלהיות מעריכין. [אמנם התוס' לקמן (דף ו. ד"ה תני) ס"ל שלא חזר בו רבא למסקנא, ולכך הקשו שם שנעמיד אליבא דר"מ הברייתא שאין מקבלים מעכו"ם לבדק הבית - אחרונים].

[14] ופירש רש"י ב' לשונות. לשון ראשון דילפינן למעילה מתרומה, וכמו שבתרומה אין דין מיתה נוהג אלא בקדשי בני ישראל כן במעילה. אכן זה דוקא בקדשי מזבח שהם קדושת הגוף דומיא דתרומה, אבל בקדושת דמים לא גמרינן מינה. ולשון שני מביא מפי המורה, דשונה קדשי מזבח של ישראל משל עכו"ם, דבעכו"ם לא נוהג דין פיגול ונותר וטמא ולכך אין בהם גם איסור מעילה, משא"כ בקדשי בדק הבית לא מצינו חילוק בין ישראל לעכו"ם ולכך נוהג בהם דין מעילה.

[15] כן היא שיטת התוס' בסוגיא וכמו שנתבאר באורך לעיל, שרבא חזר בו וגם אליבא דר"מ קרא דעזרא הוא מטעם רפיון ידים, ועכו"ם מקדישים לבדק הבית, ורק בהוה אמינא סבר רבא ללמוד מהאי קרא שעכו"ם אין מקדישים כלל לבדק הבית, ואינו קדוש כלל.

[16] ומבואר בסוגיא שנדחו דברי רב חסדא בשם אבימי שאמר לר' יהודה שערכו נגנז, דא"כ לא היה שייך מעילה בזה, והברייתא אמרה להדיא שמועלים בקדשי עכו"ם לבדק הבית. (וע' בחידושנו על המס', דמובא שם דזה הוא לשיטת רש"י, והרמב"ם חולק).