[1] הקשו רש"י ותוס' על מה שאמרו במשנה באומר "דמי עלי" ומת - לא יתנו היורשים - שאין דמים למתים, ואילו גבי כופר נותן פדיון נפשו שהם דמי ניזק אף שהניזק כבר מת, ולכאורה איך שיימינן, הא אין דמים למתים. ותירץ רש"י, שבכופר החיוב כבר משעה שהזיק ואז היה חי עדיין ויש לו דמים, משא"כ ב"דמי עלי" שהחיוב הוא רק אחר שומת ב"ד והוא לא הגיע לידי שומא דמת, לכך לא יתנו היורשים.

[2] כגון שאמר "ידי עלי" וכמובא במשנה לעיל (דף יט:), אולם בנדר או העריך אבר שהנשמה תלויה בו אין חילוק בין נדרים לערכין, ונותן דמי כולו או ערך כולו.

[3] לגבי האומר "ערכי עלי" - חייב - דכבר נתחייב משעת הערך דאינו צריך שומא ואומד - דערכו קצוב בתורה, אולם לגבי "דמי עלי" ומת או "דמי פלוני עלי" ומת אותו פלוני - פטור, כיון שמתו קודם שומת הב"ד, ואחר מיתה אי אפשר לאמוד דאין דמים למתים.

[4] שלא נאמרה פרשת ערכין אלא באדם, וכפי חילוק השנים האמור בתורה.

[5] דפרשת השג יד נאמרה רק בערכין ולא לגבי נדרים. והקשו תוס', הא הוקשו נדרים לערכין ואין היקש למחצה. ותירצו, דיש מיעוט בערכין דכתיב "יעריכנו הכהן" - בערכין ולא לגבי נדרים.

[6] דאף שעמד בדין מחיים ופסקו שהיה הנדר כדין וחייב לשלם, מ"מ כיון שלא הספיקו לאומדו מחיים פטורים היורשים, דרק האומד מחיל את החיוב.

[7] פי', דכוונתו היא לנדוב חצי מהסכום הכתוב בתורה, ואינו מדין פרשת ערכין אלא מפרשת נדרים.

[8] דחציו הוא דבר שהנשמה תלויה בו, וכשהעריך או נדר על חצי גוף צריך לתת דמי כולו.

[9] והוא משום גזירה דרבנן בחצי ערכו אטו "ערך חציי", והגם שר' יוסי בר' יהודה אמר דבריו בערכין, כבר כתב השטמ"ק (באות ז') בשם הרא"ש דה"ה לענין דמיו, דמאי שנא הא גם שם יש לגזור כנ"ל.

[10] כתבו תוס' (בד"ה ת"ר) דגרסינן "המעריך ערך חצי כלי", ולא גרסינן "המעריך חצי ערך כלי", דכיון שאמרינן שערך זה אינו כערך המתנדבים, אי קאמר "חצי ערך כלי" אמאי אינו כדרך המתנדבים, וכי לא יתכן מקרה שאין לו כל כך מעות כערך כל הכלי ולכן מתנדב רק לחצי שויו. ולכך על כרחך שגרסינן "ערך חצי כלי", דהיינו שמעריך כלי שנחצה לשנים, וזה ודאי שאין דרך להעריך חצי שאינו שוה כמעט כלום. [ולר"מ אפי' בכה"ג נותן עכ"פ את המעט שכן שוה, ובעולת שלמה פירש בענין אחר, וע' בפנים הספר].

[11] וביארו אביי ורבא סברתם, דסברי כר"מ שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, ולכך לא פליגי עליה בכלי שלם שיתן דמי כולו. אולם בחצי כלי פליגי דס"ל כר"ש במנחות (דף קג.) שאם לא התנדב כדרך המתנדבים לא אמר כלום, ואין דרך להתנדב ערך של חצי כלי וכנ"ל.

[12] בגמ' מוקים לה חייא בר רב דמיירי דוקא כשאמר "דמי", אבל בלא אמר "דמי" כיון שאמר "זה" אפי' שאמר גם "עלי" לא מקבל אחריות - ו"עלי להביאו" קאמר, וכדלהלן באורך.

[13] כמבואר ברש"י ד"ה ונפל הבית [ודבור זה קאי על הסיפא דמתניתין], דכל מה שאדם חייב באחריות הוא רק קודם שהחזיק בו גזבר, אולם משהגיע ליד גזבר נפטר.

[14] דכיון שגם נקט לתיבת "זה" על כרחך שכוונתו להביא דוקא את השור הזה, ולא קיבל אחריות שאם יאבד להביא אחר, ומה שאמר תיבת "עלי" כוונתו ש"עלי לטרוח עד שיקרב", אבל אין כוונתו לאחריות.

[15] באומר "דמי שור זה עלי עולה" אי אפשר לפרש ד"עלי להביאם" קאמר, ורק גבי מקדיש השור עצמו שפירש שור "זה" (דהיינו שלא מקבל אחריות), אנחנו חייבים לפרש ש"עלי להביאו" קאמר, אבל כאן שאין המעות בעין אין תיבת "זה" באה לפוטרו מאחריות, וא"כ "עלי" הוא כפשוטו - לאחריות.

[16] הלשונות דלהלן הם הלשונות שהעמידה הגמ' לג' הבבות של הברייתא למסקנא. וע' תוס' ד"ה אמר.

[17] והנה הגם שבבריתא לא נזכר בפירוש דמיירי ברישא דרישא באמר "דמי", מ"מ הוא מוכרח, כמו שהכריחו תוס' (בד"ה אמר), ואמרו שברישא של המשנה על כרחך מיירי באמר "דמי", דאל"כ תקשה לחייא בר רב שס"ל שגם באמר "שור זה עלי" אינו חייב באחריות - דעלי להביאו קאמר, דתאמר המשנה (וכן הברייתא) ברישא חידוש יותר גדול, שאפי' באמר "שור זה עלי" ג"כ אינו חייב באחריות. אלא על כרחך שמיירי שאמר "דמי", ולכך דוקא כשלא אמר "עלי" פטור מאחריות, אבל אם אמר "עלי" חייב באחריות, דאי אפשר לפרש לגבי דמים "עלי להקריבו קאמר".

[18] ובאופן זה גם לר"י בהוה אמינא שסבר שהשור חולין, מודה שכאן השור קדוש, ואף שכאן לא מיירי באמר "יקדש" (ע' תוס' ד"ה מיתבי), מ"מ כיון דאמר "שור זה" ולא אמר "עלי", הרי שהקדיש את השור הזה דוקא, ולא קיבל עליו אחריות, ולכך לכו"ע חלה בו קדושת הגוף.

[19] כן מבואר ברש"י (ד"ה ה"נ דאמר דמי), דמה שאמרה הברייתא במקרה השני "שור זה עלי עולה" למסקנא מוקמינן באמר "יקדש שור זה לדמיו והדמים עלי עולה". [אכן בתוס' (ד"ה והא) צדדו בזה].

[20] דכיון שאמר "יקדש" וכו', השור קדוש - ואם מת או נגנב השור חייב באחריותו, דהרי אמר "עלי".

[21] כיון שאמר שיהיו קדושים הדמים רק אחר המכירה, הרי שלא חל הקדש בשור כלל ולכן אינו חייב באחריותו אם יגנב או יאבד, אולם חייב באחריות הדמים, דהא אמר "לכשיבואו דמיו יקדשו עלי עולה".

[22] כן אמר ר"י בתוס' (ד"ה אמר), שלא דמי למקדיש זכר לדמיו שקדוש קדושת הגוף - "דמגו דנחתא (=שחלה) ביה קדושת דמים - נחתא ביה קדושת הגוף", דזהו דוקא כשאמר "יקדש שור זה לדמיו", אבל כשאמר "דמי שור זה עלי עולה" אין כוונתו להחיל שום קדושה בשור אלא לענין דמיו. [וההכרח להבנה זו, דמשמע בסוגיא שיש מעילה בשור דוקא כשאמר "יקדש" וכו', אבל ב"דמי שור זה עלי" לא. וכבר ביארנו בטבלא הקודמת שלפי המסקנא כל שלשת הבבות של הברייתא אינם מדברות במקרה זה שאמר "דמי שור זה עלי עולה". אמנם בהוה אמינא לכאורה סברנו שהבבא האמצעית מדברת במקרה זה, וזהו מה שהקשו תוס' (בד"ה מיתיבי), דאיך פירש ר"י שגופו חולין, ואילו בברייתא קתני שגוף השור הקדש. ותירצו כשיטת רש"י שפירש (בד"ה ה"נ דקאמר דמי) שגם בהוה אמינא ידענו כמו שהעמדנו במסקנא שמיירי דאמר "יקדש", ואה"נ ב"דמי שור זה עלי עולה" אין גוף השור קדוש. [ומזה למדנו ששיטת רש"י כשיטת ר"י בתחלה].

[23] הקשו תוס' על פי' ר"י שב"דמי שור זה עלי עולה" השור חולין, מסוגיא דחולין (דף קלט.) שהקשתה לר"ל שאמר שהמקדיש מנה לבדק הבית ונגנב אינו חייב באחריות "דכל היכא דאיתיה - ביה גזא דרחמנא איתיה", והרי כאן במשנתנו אמרינן שמקדיש שור חייב באחריותו ולא אמרינן דכל היכא וכו', והקשו דמאי קושיא, כאן אין השור קדוש דהוא חולין ולכך לא אמרינן ביה "כל היכא דאיתיה" וכו' - וחייב באחריותו, משא"כ במקדיש מנה שהמנה עצמו קדוש. ולכך חזר בו ר"י ופירש שגם כאן השור קדוש. [אמנם בתירוץ הסופי של התוס' העמידו גם למשנה שמיירי באמר "יקדש שור זה לדמיו", ולכך הוי השור קדוש - וא"כ מובנת הקושיא במס' חולין ממשנתנו על ר"ל, ושפיר אפשר לומר שבאמר "דמי שור זה עלי עולה" לא קדוש גוף השור, וכדברי ר"י בהתחלה].

[24] כיון שהבית אסור בהנאה הרי שלא יכול לדור בו, וכיון שלא אמר לו "בית זה", משועבד המשכיר לשוכר להעמיד לו בית שיוכל לדור בו, ולכך חייב להעמיד לו בית אחר - דחשוב שלא העמיד לו בית בכלל.

[25] דיכול לומר לו "הרי שלך לפניך", והגם שבית שהוחלט אסור בהנאה ולא יכול להשתמש בו, מ"מ כיון שאמר לו "בית זה" והבית עדיין בעין יכול לומר לו "הרי שלך לפניך", כיון שאינו משועבד להעמיד לו בית לדירה, אלא להעמיד לו את הבית הזה. אמנם כתבו תוס' שעכ"פ לא מעלה השוכר למשכיר שכרו, אם לא יעמיד לו בית אחר.

[26] באופן זה ה"בית הזה" שהתחייב לו אינו נמצא בעין, ולכן חייב להעמיד לו בית אחר.