[1] בכהנים ולוים כתיב (ויקרא כה:לב) "גאולת עולם תהיה ללוים", שאם הקדישו שדה אחוזה שהיא ירושה להם מאבותיהם, [לאפוקי משדה שנעשית אצלם שדה אחוזה, וכגון מה שזוכה הכהן ביובל בשדות המתחלקות, או בשדה חרמים - שאף שנקראים ג"כ שדה אחוזה מ"מ דינם שונה], הדין הוא שאפי' שעבר יובל ולא גאלוה, יכולים עדיין לגואלה מהקדש. ואם קדם אחר וגאלה מהקדש, ביובל חוזרת ישר אל בעליה הכהן או הלוי ואינה מתחלקת לכהנים כשדה ישראל, וכמבואר בתוספתא (פ"ד ה"ו), וראה בזבח תודה (דף טז. ד"ה קמ"ל).

[2] ופירש"י (בד"ה שהבעלים), שלכך נקטה המשנה "בשעה שאין היובל נוהג", דאז יש נפ"מ לשואלו ראשון בכמה תפדנה, אבל כשהיובל נוהג אין נפ"מ לשואלו - דהרי דינה קצוב "בית כור בנ' סלע". וזהו שאמרה הגמ' "מאי איריא שהבעלים נותנים חומש, תיפוק ליה דאיידי דחביבה עליה טפי ופריק לה", פי', דכיון שמיירי בזמן שאין היובל נוהג, ואינה נפדית בסכום קצוב, א"כ ודאי שיש לפתוח בבעלים כדי שיוסיף ויפרוק אותה ביוקר.

[3] בדין חומש אין חילוק בין שעה שהיובל נוהג ללא. [ומה שמשמע לכאורה מלשון התוס' (ד"ה המקדיש), שבזמן שאין היובל נוהג יש ריוח להקדש לפדות תחלה בבעלים מפני החומש וכו', [וע' עולת שלמה ועוד שהרגישו בזה] אין הכוונה שבזמן שהיובל נוהג פודה בית כור בנ' סלעים בלא חומש, דזה אינו, אלא כוונתם שכשאין היובל נוהג יש ב' טעמים לפתוח בבעלים - האחד שהם נותנים חומש, ועוד שהם מוסיפים לפדותה ביוקר משום חביבותה. משא"כ כשהיובל נוהג, שיש רק טעם אחד - שהבעלים מוסיפים חומש].

[4] בגמ' אמרו "מאי אומרין - נמי כופין", וא"כ לכאורה דין זה שייך דוקא בזמן שאין היובל נוהג, וכפשטות לשון משנתנו, ומטעם שאינה יוצאת לכהנים ביובל ועל כרחך תפדה לבסוף - לכך כופין לבעלים. אולם בשעה שהיובל נוהג, שאין סופה ודאי להפדות - לא כופין, כמבואר בדברי הרמב"ם (פ"ה ה"א). ולפ"ז "מצות גאולה באדון", היא מצוה בעלמא, ואין כופין עליה. ורק בהצטרף ג' הטעמים, דהיינו בשעה שאין היובל נוהג (דאיכא כל הטעמים: דטפי פריק לה, וחומש, ומצות גאולה באדון), אז כופין לו. אכן הראב"ד שם חולק, וס"ל שכופין גם בזמן שהיובל נוהג, וסגי בב' טעמים, דאיכא מצות גאולה באדון וחומש.

[5] בתוס' (ד"ה המקדיש), האריכו תוס' לבאר, דאף שמיירי בזמן שאין היובל נוהג, מ"מ ודאי מיירי שהבית קיים (וכגון בזמן שגלו עשרת השבטים - דאין כל יושביה עליה - שאין היובל נוהג), דאל"כ אין ריוח להקדש בפדיון הבעלים, דהא המעות לאיבוד אזלי, וגם לא נפדה בשויו אלא שוקל ארבע זוזי ומחלל עליהם ההקדש וזורקם בנהר. וכן נקטו ג"כ בתוס' הבא (ד"ה אמר), ולכך הוקשה להם, איך אמר ר' יוסי על המעשה באותו שהקדיש שדהו מפני רעתה "לא אמר זה באיסר אלא בביצה", הרי ר' יוסי לא היה בזמן הבית. ותירצו שהעיד מפי הקבלה על מעשה שהיה.

[6] בתירוץ השני נקטו תוס', דאה"נ שהיה המעשה הנ"ל אחר זמן הבית, ובכל אופן יש מצות גאולה בבעלים תחלה.

[7] ולכך יכל לפדות לאותה שדה ב"ביצה", אף שאין בחומשה שוה פרוטה, וע' תוס' ד"ה רבי.

[8] בזה אמר רב חסדא "לא שנו אלא שבן מ' עומד במקומו, אבל אין בן מ' עומד במקומו משלשין ביניהם", והסיקה הגמ' דה"פ: שיש לחלק בין חזרו בזה אחר זה דאז איכא לדינא דמתניתין שכל אחד נותן עשר, אבל כשחזרו בבת אחת "משלשין ביניהם". ופירש"י, שתחלה נותן בן נ' לעשר סלעים שהפסיד להקדש בחזרתו, ואח"כ דנים על החזרה של בן מ', שג"כ מפסיד להקדש, אולם להיות שבחזרת בן מ' בן נ' ג"כ שותף עמו, דהא בכלל חמשים ארבעים, לכך הם מתחלקים בהפסד זה חצי חצי. ונמצא שבן נ' נותן ט"ו, ובן מ' נותן ה'. [ולקמן נבאר להמשך החשבון בחזרו כולם כאחד].

[9] רש"י מפרש ש"משלשין" הכוונה שכל המרובה שותף בהפסד התחתון ממנו - דבכלל מאתים מנה. ולכך בן נ', בי' הראשונים שהפסיד להקדש, משלם לבד דאין שותף עמו, אולם בי' השניים שותף עמו בן מ' - ומתחלקים חצי חצי, ובי' השלישיים שותף עמו גם בן ל' - ומתחלקים שליש שליש, וכן הלאה.

[10] והיינו צירוף כל מה שמשלשים ביניהם, ועוד חמשה סלעים מה שנמכרה בשויה האמיתי, ונמצא שאין הקדש מפסיד כלום.

[11] פי', מלבד מה שצריך לתת בן נ' י' סלעים במה שהפסיד בחזרתו להקדש וכנ"ל, צריך גם להשתתף חצי חצי עם בן ארבעים בהפסד שהפסידו יחד בחזרתם, דהא בכלל נ' יש גם מ'. אולם לשיטת רבינו גרשום, לא צריך בן נ' להשתתף בהפסד שהפסידו השאר.

[12] והיינו שבן מ' מלבד מה שצריך לתת חמשה סלעים על הפסד הקדש בחזרתו, צריך להשתתף חצי חצי עם בן ל' בהפסד שהפסידו יחד בחזרתן, וכן הלאה.

[13] כאן אין הפסד בחזרת בן י' אלא של חמשה סלעים, כי בחמש סלעים היא נמכרה לבסוף - כשויה, ולכך בן כ' ובן י' שמשתתפים בהפסד זה, כל אחד נותן 2.5 סלעים.

[14] ע' ברמב"ם (פ"ח ה"ד), ומבואר ששיטתו היא שמחשבים כמה הפסיד הקדש אחרי שימכר בשויו, ומתחלקים כולם בהפסד שוה בשוה, ובדוגמא הנ"ל שנמכר ב5 סלעים, הרי שההפסד הוא 45, וכשנחלק אותו בן חמישתם, יעלה לכל אחד 9 סלעים. וע' מה שהארכנו בזה בפנים הספר.

[15] אכן לפי מסקנת הסוגיא, מוקמינן לכולה מתנתין שאמרו הבעלים בעשרים ופרוטה, וע' מוצל מאש.

[16] פי', דכיון שהבעלים ואחר אמרו אותו סכום, כופין לבעלים לפדותה בקרן וחומש, דהיינו ב25, ולא יכולים הבעלים לומר שהביאו אדם אחר במקומם שיפדה באותו סכום שהם אמרו, כיון שהבעלים מוסיפים חומש, ולכך כופים להם שלא יפסיד ההקדש לחומש.

[17] פי', דכיון שסכום הפדיון של הבעלים עם החומש הוא עדיין יותר מהקרן שהציע האחר (אף שבסכום הקרן הוא הציע יותר מהבעלים), לכן הדין שעל כרחם יפדוהו הבעלים ב26. והטעם שהם צריכים להוסיף עוד סלע יותר על הקרן, אף שהם אמרו רק עשרים, וא"כ לכאורה למה נידון להם כאילו הקרן הוא 21. הוא משום שהאחר ֹשם אותה ב21, ולכך אי אפשר לנו לפדות לקרן בפחות מזה. אכן לענין חומש "אין [הבעלים] מוסיפים חומש על עילויו של זה", דהיינו שאין הבעלים צריכים להוסיף חומש אלא על פי שומתם, ולא על פי שומת אחרים, [חוץ מאופנים מסוימים שיתבארו לקמן].

[18] דאין לכפותם, כיון שהביאו אדם שיפדה במקומם בסכום של הקרן והחומש שהיו צריכים הם לפדות. אכן אם הם רוצים לפדות, אינם יכולים לפדות את הקרן בפחות ממה ששם זה, ויצטרכו לתת 30, דהיינו קרן של 25, ועוד חומש רק של 5, דאינם צריכים לתת חומש גם על עילויו של זה וכנ"ל.

[19] דכיון שהם אמרו ב21, הרי שהחומש הוא חמש סלעים ודינר, ועולה פדיונם בסך הכל ל26 סלעים ודינר. וכיון שהאחר הציע רק 26 (בלא דינר), כופין לבעלים לפדותה, וצריכים לתת את כל מה שהוסיף זה על הקרן יותר מהם, דהיינו עוד 5 סלעים, ובסך הכל הם פודים ב31 ודינר.

[20] ולכאורה צ"ע, דאיך אפשר לפדות קרקעות בלא שומא של תשעה וכהן, הא בסנהדרין (דף יד:) ילפינן לה מקרא דהקרקעות נפדים מהקדש בשומא של תשעה וכהן. ותירץ רש"י דכאן השמיע רבותא שאם שמוה שלשה שוב לא מהדרינן אעשרה ומוסיף חומש על העילוי של זה. וע' בקהלות יעקב (סימן ח'), שכתב על פי התוס' בתמורה (דף כז: ד"ה לא), שבעל הבית הפודה לא צריך שומא - לא של שלשה ולא של עשרה, ובהכי מיירי בסוגיין. ואתא רב חסדא למימר, שאם שמאוהו שלשה בני אדם, ושומתם היתה כמו שאמר האחר, בזה סגי לחייב לבעלים להוסיף חומש על שומתו של זה, ולא צריך דוקא עשרה. וכגון אם אמרו הבעלים בעשרים, ואמר אחד בעשרים וארבע, וגם שומת הג' היתה כך - כופין לבעלים לתת 30, ולא רק 29, דבמקרה זה צריכים להוסיף חומש על שומתו של זה.