[1] רש"י פירש את מה שאמרה הגמ' "תני חדא גואל לחצאין, ותניא אידך אינו גואל לחצאין" שקאי על גאולת שדה אחוזה, וא"כ כשתירצה הגמ' "לא קשיא הא רבנן הא ר"ש", למדנו שלרבנן אינו גואל לחצאין גם בשדה אחוזה.

[2] הוקשה לתוס' על פירש"י, דא"כ משנתנו שנקטה בסתם שגואל לחצאין אזלא כר"ש ולא כרבנן, בתמיה. ולכן פירשו שקאי כאן על בתי ערי חומה, ובזה נחלקו כדלהלן. אבל בשדה אחוזה לכו"ע גואל לחצאין.

[3] כן הביאו תוס' מסוגיא דקידושין (דף כ: - כא.), דאמרינן התם להדיא שנחלקו ר"ש ורבנן לגבי מוכר בית בבתי ערי חומה, אם גואל לחצאין או לא.

[4] הוקשה לתוס' דהניחא אם המוכר יחשב את החדשים שהיה הלוקח בשדה יש לו ריוח בזה וכדלהלן, אולם איזה ריוח יש למוכר במה שאנו אומרים "שנים אתה מחשב - אבל אי אתה מחשב חדשים". ותירצו תוס', דמיירי באופן שמכרה באמצע שנה, וכגון שמכר עשר וחצי שנים לפני היובל בעשרה וחצי מנים, ואם תחשב חדשים של החצי שנה בפני עצמם, נמצא שכל שנה היא במנה, אולם אם לא נחשוב חדשים בפני עצמם, אלא נחשוב לחצי שנה ראשונה כשנה, נמצא כאילו מכר לו י"א שנים שלמות בעשרה וחצי מנים, וכל שנה היא בפחות ממנה, וזהו ריוח למוכר שגואלה בפחות ממנה לשנה.

[5] פי', אם רצה המוכר לחשב את החדשים שהיה הלוקח בשדהו כמו שהוא מחשב את השנים, וכגון שנמכרה עשר שנים קודם היובל בעשרה מנים, והיה בה הלוקח חמש וחצי שנים, מחשב לו גם את החדשים של החצי שנה כמו השנים, ונותן רק ארבע וחצי מנים ולא יותר.

[6] והם: שנה האמורה בקדשים, שתי שנים שבשדה אחוזה, שש שנים שבעבד עברי, ושנים שבבן ושבבת, כולן הם מעת לעת ולא לפי שנת עולם. ובכל אלה נחלקו בתוס' כאן האם מונים גם לשעות - שאם נולדו או נמכרו בחצות מונים עד חצות היום של מחרת או לא.

[7] אולם אם היה המוכר אוכל פירות, לכו"ע מותר.

[8] ס"ל לר' יוחנן שנחלקו ב"צד אחד ברבית" האם הוא מותר או אסור. דכיון שעשה לו את השדה מכר, הרי יתכן שלסוף שלש שנים לא יגאלנה ותחלט למלוה, ונמצא שלמפרע היא מכורה לו משעת ההלואה ואכל את הפירות של עצמו ואין כאן רבית כלל, אכן יתכן שלבסוף כן יגאל את השדה ויתברר למפרע שאכל את הפירות מחמת הלואה, זה מיקרי "צד אחד ברבית" שלר' יוחנן נחלקו בו - דר' יהודה מתיר ורבנן אוסרים.

[9] רבא חולק, וס"ל שלכו"ע "צד אחד ברבית אסור", וכאן נחלקו רבנן ור' יהודה בכה"ג שסיכמו ביניהם שאם יחזיר לו את חובו המלוה יחזיר לו את דמי פירותיו שאכל, והיינו "רבית על מנת להחזיר", ובזה נחלקו - דלר' יהודה מותר ולרבנן אסור.

[10] בסוגיין הקשתה הגמ' ממשנתנו אברייתא, שבמשנתנו כתוב "הרי זה כמין רבית ואינו רבית, ובברייתא כתוב "הרי זה רבית גמורה אלא שהתורה התירתו". ותירץ ר' יוחנן, שמשנתנו כר' יהודה דס"ל "צד אחד ברבית מותר", ולכך הוי רק כמין רבית ואינו רבית - ומותר. והברייתא ס"ל כרבנן ש"צד אחד ברבית אסור" ולכך הוי רבית גמורה - אלא שהתירתו התורה.

[11] רבא חולק וס"ל שגם לר' יהודה "צד אחד ברבית אסור", וא"כ בין לרבנן ובין לר' יהודה במוכר בית בבתי ערי חומה הוא אותו דין, ושניהם יכולים לסבור או כתנא דמתניתין או כתנא דברייתא. דתנא דמתניתין סבר שבית בבתי ערי חומה לא הוי אפי' צד אחד ברבית כיון שמהתחלה בא לידו בתורת מכר, ולא דומה לעושה שדהו מכר - שעשו ביניהם הלואה ואח"כ עשה שדהו מכר וכנ"ל, דכאן מהתחלה היתה מכירה גמורה, ולכן אינו שייך לפרשת הלואה ורבית), ותנא דברייתא ס"ל שגם כאן הוי צד אחד ברבית. (ולקמן בעמוד ב' נבאר שיטת התוס' בזה).

[12] בפרק איזהו נשך (ב"מ סב:) תנן "המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות, מפני שהוא רבית", והקשה רש"י שם מאי שנא ממשכנתא בנכייתא דשרי, ואף שבמשכנתא דנכייתא דשרי מיירי שמוריד לו מן החוב, מ"מ מותר גם באופן שנותן לו את הפירות בפחות משויין, ואילו כאן גבי דר בביתו אמרינן שלא ידור בו בפחות. ותירץ רש"י, דשאני בית משדה, דבבית כיון שיש לו בו הנאה מובטחת - אם משכירו לו בפחות הוי רבית גמורה, משא"כ בשדה שכמה פעמים מפסיד את כל הפירות שבשדה, לכך גם אם ישכירנו לו בפחות לא הוי רבית, דספק בכלל אם ירויח משהו מהשדה. ולפ"ז מיושב למה כאן בבית בבתי ערי חומה חשוב רבית גמורה, דשאני בית שלא שייך בו פסידא, אם נהנה ממנו בלא נכייתא - הוי רבית גמורה מדאורייתא. אולם שדה אפי' אם עשו בלא נכייתא, כיון שלא בטוח שיצמחו בו פירות לא הוי רבית דאורייתא אלא אבק רבית.

[13] אמנם ר"ת חולק, וס"ל שגם בבית הוא רק רבית דרבנן, דכמה פעמים שהבית נשרף או נופל, ומה שבשדה מותר ללוה להשכירה למלוה בפחות ואילו בבית לא, מיירי באופן שהיתה השדה הזו ממושכנת לזה המלוה, שבין כה לא יכול להשכירו לאף אחד מחמת המשכון ומשו"ה לא הוי רבית מה שמשכירו למלוה בפחות, דהא בלא"ה היה השדה בטלה. והמשנה שאמרה לגבי בית שלא ישכירנו בפחות, מיירי שלא היה הבית הזה ממושכן למלוה. והיינו דאין חילוק בין בית לשדה, אלא בין אם היה ממושכן ללא. ולפירושו מה דקאמר בסוגיין בבתי ערי חומה דהוי רבית גמורה, אין הכוונה לרבית מהתורה, אלא רבית גמורה דרבנן.

[14] דכיון שנותן לו את השדה בלא נכייתא הוי רבית דרבנן, ומה דשרי לגמרי הוא רק שנותן לו את השדה בנכייתא שמשלם לו עבור השכירות או מוריד לו מן החוב, ואפי' שמשלם לו פחות, מ"מ חשיב נכייתא. והטעם שמותר הוא - או כפירש"י שחלוק שדה מבית, או כר"ת ובאופן שממושכנת.

[15] אחר שהביאו תוס' לביאור רש"י אליבא דרבא במה נחלקו המשנה והברייתא, כתבו עוד ב' פירושים. פי' אחד: שבין המשנה ובין הברייתא מיירי בכהאי גוונא שהתנה המוכר עם הלוקח שאם יגאל את הבית תוך שנה ישלם לו הקונה את השכירות. [ולתירוץ זה אם לא התנו כן אסור למכור בית בערי חומה משום איסור רבית - ורק באופן זה מותר]. ותנא דמתניתין ס"ל ש"רבית על מנת להחזיר" מותרת - וכר' יהודה, ותנא דברייתא סובר ש"רבית על מנת להחזיר" אסורה - וכרבנן, אלא שבבתי ערי חומה התירתו תורה.

[16] ב"אי נמי" פירשו תוס', שלא נחלקו המשנה והברייתא, וכו"ע ס"ל כר' יהודה ש"רבית על מנת להחזיר מותרת", אלא שהמשנה שאמרה שלא הוי רבית מיירי בהתנה להחזיר לו אם יגאלנו, והברייתא שסוברת שהוי רבית גמורה אלא שהתורה התירתו, מיירי בשלא התנה עמו ולא החזיר.

[17] פי', שמראובן נחלטה לשמעון והפסיד ראובן את הכח לגואלה, כי עברה שנה מאז שמכרה, אולם משמעון לא נחלטה ללוי כיון שלא עברה שנה משעה שהוא מכרה, ושפיר יכול לגואלה.

[18] ס"ל שאפי' משמעון נחלטה ללוי, דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, ומכר לו גם את הזכות החליטה שהגיע לידו בסוף שנה ראשונה, ותו לא יכול גם שמעון לגואלה יותר מלוי.

[19] רבי יליף מ"תמימה" לרבות עיבורה של כל שנה, והיינו הי"א יום שיתרים ימות החמה על ימות הלבנה, דשנת לבנה היא שנ"ד ימים ושנת חמה היא שס"ה יום, ופירש"י לעיל במשנה שנקראים י"א יום אלה "עיבורה של שנה", ומשום שבהצטרפות הימים האלה אחת לשלש שנים אנו עושים מהם חדש העיבור.

[20] וחולק על רב פפא שאמר דשאני הכא דכתיב "לצמיתות", דהא חזינן גבי שדה אחוזה דג"כ ס"ל לר"מ ד"מתנה אינה כמכר" - ואינה חוזרת ביובל, הגם שגם שם כתוב "תשבו", ודרשו מזה רבנן לרבות את המתנה, ואילו ר"מ לא דורש כן מ"תשבו", א"כ ה"ה דלא דורש מ"צמיתות" לרבות את המתנה.

[21] בתחלה כתבו תוס' דמצינו לפרש דמה שאמרה הגמ' דמתנה אינה כמכר, היינו שלא נתחדש בה הדין שיכול הנותן לגאול בעל כרחו בתוך י"ב חדש, ולכך אין ביד הנותן לגואלה לעולם. [ויש להעיר לפירוש זה, איך למדו רבנן מ"צמיתות" לרבות מתנה, הא אין החידוש שלא יכול לגאול לעולם, אלא החידוש שלא אמרינן כר"מ שלא יכול לגאול תוך י"ב חדש - אלא כן גואלים - כמו במכר, וזה לא נשמע מ"צמיתות", וצ"ע]. ועל זה כתבו תוס', שלפירוש זה תיקשי מה שהקשו בפרק המקדש [והיינו לעיל דף כח. בשטמ"ק אות ט' - ובתוס' שם חסר דבור זה], שלא יוכלו הלוים לתת שדותיהם במתנה, דאם יתנו אין להם גאולה והכתוב אומר "אחוזת עולם היא להם" ולא מצאנו שום תנא להזכיר שאין הלוים נותנים מתנה, שמע מינה שנותנים, וע' ברש"ש ובעולת שלמה.

[22] בפירוש השני פירשו תוס' דהחידוש של ר"מ שמתנה אינה כמכר, הוא לומר דיש בה דין גאולה לעולם ולא רק בי"ב חדש. וכן כתב בפירוש רבינו גרשום, וז"ל: הכי נמי לא הויא כמכר להחלט.