[1] ונמצא שבין תחלת גלות סנחריב עד שהחזירם ירמיהו עברו 97 שנה [ע' לעיל דף יב: בתוס' ד"ה הנך, בנ"א שבגליון]. ובשנה זו שהחזירן התחילו שוב לקדש ולנהוג יובל, ואחר 36 שנה חרב הבית. וזה מה שהקשו תוס', דכיון שלא עמד הבית עוד יובל שלם איך משכחת לה ששמעו לשלח את העבדים ביובל, הרי לא הספיק להגמר יובל שלם וכבר חרב הבית. [אלא שתירוץ התוס' צ"ע, דתירצו תוס' וז"ל: דנוכל למצוא אותם עבדים שהיו להם קודם שגלו, עכ"ל. והיינו שבהם קיימו מצות שילוח עבדים כששמעו את התוכחה של ירמיהו. וקשה, הרי כבר עברו 97 שנים מזמן הגלות עד שהחזירם, מלבד מה שאין עבד עברי נמכר בן שנתו, וגם צריך שיעבוד שש שנים וירצע, הרי שהיו העבדים שעליהם אומרים תוס' ששחררום לפחות בני מאה ועשרים ויותר, וזה דוחק גדול. וכבר העיר מזה הרש"ש ועוד אחרונים, וע' בפנים הספר מה שכתבנו בזה].

[2] הנה לשון המשנה "נגאלים מיד וכל י"ב חדש כבתים", והעיר הרש"ש דכיון שנגאלין מיד למה צריך להמשיך ולומר שנגאלין כל י"ב חדש. ועוד, דיש להשמיע שגואלין גם בשנה שניה, דגאולה בשנה שניה לא מצאנו - לא בבתי ערי חומה (דהם נגאלין רק לי"ב חדש), ולא בשדה אחוזה (שאינה נגאלת אלא לאחר שנתים). ובתחלה רצה הרש"ש לומר, דאה"נ באה המשנה לומר שהגאולה היא כל י"ב חדש - כדין בתי ערי חומה, וכן משנה שניה עד היובל - כשדה אחוזה, אולם בשנה שניה באמת אינה נגאלת. אלא שהוכיח שם מכמה ראשונים דחזינן שנגאלת בשנה שניה, וע"ש באורך ובדברינו בפנים הספר על המשנה בד"ה וכל שנים עשר חדש.

[3] כלומר, כפי השנים שנותרו עד היובל, וכגון שמכר לו עשר שנים קודם היובל בעשרה מנים ובא לפדות חמש שנים קודם יובל - מגרע לו חמשה מנים ופודה, וזה שאמרה המשנה "ובגרעון כסף כשדות". וע' במוצל מאש.

[4] וזה שאמרה המשנה לעיל (דף לא.) "דהרי זה כמין רבית ואינו רבית", והיינו כנ"ל משום שאינו מגרע לו מדמי המקח כלום.

[5] וכשפדאה אחר יכול לגאול ממנו כל השנה הראשונה שהיא בידו, ואח"כ נחלטת לאותו שפדאה, (כמבואר לעיל דף לא:).

[6] דבבתי ערי חומה אין יובל נוהג בהם, ולכן תמיד גאולתו היא רק כפי שויו.

[7] וממשיך אותו דין שהיה עד עתה, שאם לא גאלו אחר גואל מהקדש, ואם גאלו אחר גואל מאותו אחר כל אותה שנה ראשונה, ואם לא גאל בשנה זו נחלט לקונה. [והנה לשון התוספתא (ה:ה) המקדיש בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד, וגואל לעולם, לא גאלו - צמת (=נחלט - מלשון צמיתות) להקדש. ויש להבין מה כוונת התוספתא "לא גאלו - צמת להקדש" (וע' לעיל בדף לא: דלא הביאה הגמ' לתיבות אלו), ולכאורה משמע מהתוספתא שיש איזה זמן שנצמת להקדש ולא יכול לגואלו יותר, ולכאורה זמן זה הוא ביובל. אכן ע' בחסדי דוד על התוספתא שהרגיש בזה, וכתב שתיבות אלו ט"ס ולכן באמת לא העתיקם בש"ס. ובחזון יחזקאל פירש, שודאי תמיד יכול לגואלו, ורק הכוונה שאינו יוצא ביובל - לא לבעלים ולא לכהנים, אלא נשאר לצמיתות להקדש].

[8] וה"ה גם אם גאלו אחר יוצא ממנו לכהנים, כל שלא נגאל ע"י הבעלים, (וע' לעיל דף כה.).

[9] דאין הקדש יוצא לחזור לבעליו בלא פדיון, [ולא דמי לשדה אחוזה היכא שלא פדאוה בעלים, שיש בזה מחלוקת תנאים משולשת (לעיל דף כה:), וכאן לכו"ע נשאר ביד הקדש, דשדה אחוזה הוא דין שהקדש מוציא את השדה ומחלקה לכהנים, וכאן מיירי לענין חזרה לבעלים]. וע' בפנים הספר אם דין זה דאורייתא או רק דרבנן כדמשמע מלשון רבינו גרשום.

[10] וילפינן לה מקרא ד"ביובל יצא", שחוזרת לבעלים ביובל, ולא נחלטת כבתי ערי חומה ולא מתחלקת לכהנים כשדה אחוזה.

[11] וס"ל שכל הפודה מיד הקדש אי אפשר לגאול ממנו בעל כרחו, דכתיב "ונתן הכסף וקם לו", מלבד שדה אחוזה שיש בה גזה"כ. וקרא ד"ביובל יצא" להיכא שמכר בית בבתי חצרים ופגע בו יובל בשנה שניה וכו'.

[12] מקרה זה נקטה משנתנו, היות שמשנתנו באה לומר שאפי' שמוקף חומה כדינו, מ"מ אינו חשוב כבתי ערי חומה עד שיהיה שלשה חצרות של שני בתים, אלא נחשב כבתי החצרים, (וכן בית אחד בחצר אחד הוא כבתי החצרים). אמנם סתם בתי חצרים הנזכר בתורה (ויקרא כה:לא), הכוונה לבתים בלא חומה וכמו שפירש"י בחומש, ואין נפ"מ כמה בתים או כמה חצרות יש.

[13] כגון ישראל שירש את אבי אמו לוי. והנה ברישא של המשנה אמרינן "שאינו גואל כסדר הזה", משמע שאינו גואל כישראל אלא כלוי, ואילו בסיפא אמרינן "עד שיהא לוי וערי הלוים", משמע שכן גואל כסדר הזה של שישראל, עד שיהיה גם לוי וגם מערי הלוים. ותירצה הגמ' דברישא אמרינן "אינו גואל אלא כסדר הזה" - והיינו שגואל כישראל עד שיהיה לוי ובערי הלוים, וזו סברת רבי. אכן רבנן חולקים בערי הלוים, וס"ל שבערי הלוים יש בהם גאולה לעולם אפי' מיד ישראל, כלומר שגם ישראל שירש את אבי אמו לוי גואל בהם לעולם.

[14] והנה בערי הלוים מפורש להדיא בקרא "ושדה מגרש הלוים לא ימכר", ודרשינן מאי "לא ימכר" - לא ישונה. אכן בערי ישראל צ"ב מנין שאי אפשר לשנות. והנה רש"י פירש במשנה בכל דבר דהוא מסברא, ר"ל דמה שאין עושין שדה מגרש משום ישוב א"י דממעט את הזריעה ונמצא מחריב את א"י, וכן להיפך גבי מגרש לעשותו שדה הוא מחריב את נוי העיר, ולכך גם לא יעשה מגרש עיר, דאין העיר נאה בלא מגרש, וכ"ש שאין עושין עיר מגרש, דהוא מחריב את ישוב העיר.

[15] כן תוקנה הגירסא לפנינו במשנה, וע' בתפארת ישראל.

[16] ומבואר שרק במקרה זה יש דין של בתי ערי חומה, ומבואר עוד בסוגיא שאפי' אם יכבשום שוב העכו"ם ויעשו להם חומה, ושוב יכבשום מהם ישראל, אין זה נקרא חומה לענין בתי ערי חומה.

[17] והקשו הראשונים לפ"ז, איך נדע בערים שכבש יהושע שלא ישבו בהם העכו"ם ואח"כ הקיפום חומה, אם אנו אומרים שבישב ולבסוף הוקף לא מהני. וע' ברמב"ן במגילה (דף ב:) שכתב שאין לחשוש לזה, דכן דרך בוני עיירות, שקודם עושים להם חומה ואח"כ בונים בתים ויושבים בהם. ובמאירי שם כתב שאפשר שעשו כן על פי הדיבור. אכן בר"ן שם כתב באחד מהתירוצים דאין ישיבת העכו"ם חשובה ישיבה, ורק ישיבת ישראל קובעת, וא"כ לא משַנה איך בנאום העכו"ם, כיון שבאה ישיבת ישראל אחריהם, הוי הוקף ולבסוף ישב.