[1] כלומר, ואין הם צריכים להניחם במקומם כשגמרו להציל שם, אלא יכולים ליקח אותם עמהם דרך כרמלית או אפי' דרך רה"ר כדי לחזור עמהם למקומן, משום מעשה שהיה.

[2] הדין הוא דמי שנמצא בדרך ומתכוון לשבות במקום מסוים, המקום שהוא נמצא בו בביה"ש הוא מקום שביתתו, ויש לו אלפים אמה לכל רוח. אכן, יתכן שזה דוקא באדם ניעור שיש לו דעת לקנות שביתה, אולם אם ישן בשעת ביה"ש - אולי לא קנה, קמ"ל ר' יוחנן בן נורי שקנה. וחכמים פליגי עליו וס"ל דלא קנה.

[3] הסתפקה הגמ' האם טעמו של ריב"ן הוא משום דס"ל שחפצי הפקר קונים שביתה, והיו יכולים לחלוק גבי כלים, ובכל אופן נחלקו באדם לאשמועינן כח דרבנן, דאפי' באדם שיש לומר ד"הואיל וניעור קנה שביתה - ישן נמי קנה", בכל אופן לא אומרים, ולא מהני. או שטעם ריב"ן באדם משום "הואיל" וכו', ובכלים הוא מודה שלא קנו, והסיקה הגמ' שנחלק גם גבי כלים.

[4] כלומר, שיכול לקחת אותם למקום שעירב הוא, אפי' אם זה יותר מאלפים אמה ממקום שהיו הכלים, כיון שלא קנו שביתה, וכמבואר ברש"י ובתוד"ה להודיעך.

[5] כגון בור של עולי בבל, או בור של שבטים, דהיינו של העולים לרגל מבבל לא"י שהיו שותים מהם.

[6] ומה שלא קנו שביתה באוקיינוס, וא"כ עתה שיצאו ממקום שביתתם נימא דלא יהיה להם יותר מד' אמות, משום דמיירי בעבים שנתקשרו כבר מעיו"ט ויש סימן בהם. אי נמי אפי' באין סימן, ומ"מ לא חוששים לאחרים דהוי רק ספק דרבנן. אכן למסקנא, כלל לא חוששים לשביתה באוקיינוס, משום שהמים שם ניידי.

[7] וכשיטתו, דס"ל דחפצי הפקר קונים שביתה, ואי אפשר להוציאם מתחומם.