[1] פי', שהגרים במקום זה אוסרים אחד על השני להוציא מהבתים לחצר בלא עירוב.

[2] ביארו התוס' (בד"ה כל), שודאי יכל לומר שמיירי בחצר אחת, שבזה הדין שהם אוסרים אחד על השני ומועיל עירוב, ואם שכח אחד מבני החצר ולא עירב הדין שיכול לבטל רשותו. אלא שאין בזה חידוש, כי הוא משנה מפורשת לקמן (דף סט:), ולכן נקט בכה"ג.

[3] היות שהפנימית היא גם אוסרת על החיצונה מחמת דריסת הרגל (ואפי' לרבנן דס"ל דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת, מ"מ זה דוקא כשעירבה הפנימית לעצמה, אבל אם לא עירבה הפנימית לעצמה הדין שהיא רגל האסורה ואוסרת), וגם יכולה לערב עמה. אולם החיצונה שאינה אוסרת על הפנימית, אה"נ דלא מועיל ביטול רשות החיצונה לפנימית.

[4] פי', שגם בלא עירובן לא היה נאסר על הגרים באותה חצר לטלטל מהבתים לחצר.

[5] דין חצרות אלו, שאם עירבו כל אחת בפני עצמה אינם אוסרים אחת על השניה דרך הפתח. אכן הם יכולים לערב עירוב אחד דרך הפתח שביניהם לב' החצרות, ולכן מקום זה נקרא שמערבין ואין אוסרין.

[6] כלומר, אם לא עירבו החצרות ביניהן, והוצרכו לטלטל מזו לזו, אין מבטלין רשות בני חצר זו לזו.

[7] בכה"ג שני הישראלים אוסרים זה על זה, ומצד שני אינם יכולים לערב מחמת דירת העכו"ם.

[8] ומזה הוכיחה הגמ' ששמואל פליג על ר' יוחנן דלעיל שאמר שאם בא נכרי באמצע שבת ששוכרין ומבטלין (ומה שצריך ביטול רשות הוא מחמת שבטל העירוב שהיה ביניהם מיד כשבא העכו"ם), וס"ל לשמואל שלא מועיל לשכור ממנו בשבת - כיון שלא יכלו לערב מאתמול (כלומר, שלא יכלו לערב באופן שאם יבוא הנכרי ימשיך להועיל עירובן, דהרי מיד כשבא הוא מבטל את עירובן, - תוד"ה אלא), לכן דינם כמקום שאוסרים ואינם מערבים, שלשיטת שמואל לא מועיל עכשיו ביטול (כלומר, אפי' אם ישכרו עתה מהעכו"ם לא יוכלו לבטל לגבי אחד). וההוכחה שמיירי בכה"ג, דאי מיירי שהיה הנכרי נמצא בע"ש, שפיר מקרי מקום שמערבים כיון שיש אפשרות לשכור ממנו, (וביארו התוס' בד"ה ואי, שאפי' אם לא היה רוצה הנכרי להשכיר, בכל אופן נקרא מקום שמערבין, כיון שסו"ס יש אפשרות לערב שם אם היה משכיר), והיה מועיל ביטול רשות עכשיו בשבת. ולכן על כרחך מיירי שבא הנכרי בשבת עצמה, שלא היה ראוי המקום לעירוב מע"ש (דאף אם יערבו מתבטל עירובן כשבא העכו"ם בשבת וכנ"ל), ומיקרי מקום שאוסרין ואין מערבין שלשמואל אין מועיל ביטול.

[9] פי', בית מכאן ובית מכאן וחורבה ביניהם, דלא שרו רבנן ע"י ביטול אלא בחצר ששם רוב תשמיש האדם, אבל לא בחורבה, (הגם שבחורבה הם אוסרים ומערבין, מ"מ לא הקילו בה לבטל וכנ"ל).

[10] והחילוק בין הדינים הוא, שבב' חצרות ופתח ביניהם אינם אוסרות אחת על השניה, כי לכל אחד יש פתח לרה"ר, משא"כ בב' חצרות אחת לפנים השניה, שאוסרת הפנימית על החיצונה בדריסת רגלה (דאין לה פתח אחר), וכיון שאוסרות מועיל ביטול. וע' בטבלא הבאה שיש מחלוקת בזה בין אביי לרבא.

[11] וצריך השוכח לבטל רשותו לשני בני החצרות יחד, דס"ל לאביי שמועיל ביטול מחצר לחצר היכא שהם אוסרות אחת על השניה - גם לשמואל.

[12] כתבו התוס' (בד"ה נתנו), שכל הנידון של רבא מיירי רק להתיר את בני החצרות, אבל אם הם רוצים לאסור עצמן ולבטל כולם את רשותן לאותו אחד ששכח, בזה מהני.

[13] דאם שכח בין הפנימית מלערב, אין יכול לבטל, היות שאין לו למי לבטל, דאם רוצה לבטל לבני חצרו הפנימית - לא מהני, דהרי גם אם יסגרו דלתם ויבדלו מהחצר החיצונה, אסור להם לטלטל כי אין להם עירוב, דהעירוב שלהם נמצא בחצר החיצונה. ואם ירצה לבטל גם לבני החצר החיצונה, ושעי"ז כולם יהיו מותרים, ג"כ לא מהני, דס"ל לשמואל דאין ביטול רשות מחצר לחצר אע"פ שהם אוסרים אחד על השניה. (ובזה חולק אביי, וס"ל שבאופן זה שאוסרים זה על זה מודה שמואל שמהני ביטול, ויכול לבטל לשתיהן). ואם שכח אחד מבני החיצונה מלערב, נמי לא מהני ביטול, דאם יבטל לבני חיצונה, לא מהני משום שבני הפנימית אוסרים עליהם, (דהרי העירוב שהיה התבטל מחמת זה שלא עירב, והפנימית נחשבת ג"כ רגל האסורה במקומה, היות שאין העירוב אצלה), ואם יבטל רשותו גם לבני הפנימית, נמי לא מהני, דס"ל לרבא אליבא דשמואל דאין ביטול רשות מחצר לחצר, (ואביי חולק וכנ"ל).

[14] דהא גם אם יבטל לבני חצרו, עדיין בני החיצונה אוסרים עליהם, מחמת שע"י העירוב הרגילו את עצמן להכנס לפנימית. ואם ירצה לבטל גם לבני חיצונה, נמי לא מהני, היות שאין מבטלים רשות מחצר לחצר.

[15] פי', דמבטלים כל בני החצר החיצונה את כח הרגל עירובן, (דמחמת שנתנו עירובן בפנימית, הרי נעשו רגילים תוך הפנימית, ולכן צריכים לבטל את הרגלם זה), ואז יהיה מותר לבני פנימית לטלטל, אכן החיצונה נשארת אסורה. והטעם שכאן מודה שמואל שמועיל ביטול מחצר לחצר, משום שהיתה כאן פשיעה של אחד מבני החצר החיצונה ששכח לתת את עירובו, ולכך אומרים בני חצר הפנימית, כל מה שהסכמנו שתוליכו את עירובכם לתוכנו הוא רק בשביל לתקן ולא בשביל לעוות, ובלא העירוב לא היה לכם דריסת רגל עלינו ולא הייתם אוסרים עלינו. (וביאר רש"י, דכל מה שצריך ביטול, הוא רק אליבא דר"ע, אבל לרבנן גם בלא שיבטלו את עירובן מהני. וע"ע בתוד"ה שכח). אולם כשהשוכח אחד מבני פנימית, שאז אין לבני פנימית טענת ל"תקוני שתפתיך ולא לעוותי" כי עיוותה את עצמה, לכן בזה לא יכולים בני החיצונה לבטל להם את עירובם.